div>המסעדה הטובה בעולם:
שנים שאני אוכל באותה מסעדה
המסעדה הטובה בעולם(שנמצאת בפינת הר' שמואל ו-ביימן)
אני מת עליה
יש בה רק מנה אחת, כל פעם קצת שונה
אני מתיישב בשולחן ומחכה בציפייה... אחת המלצריות תופסת אותי במבט ואני עונה בחיוך.
היא ניגשת, נעצרת, משפילה קצת מבט ועוד מתקרבת
לחץ כללי, גוש בגרון, דופק משתולל, מתעשת ואז שוב מתבלבל
היא מחייכת בשובבות, מתיישבת עלי ולוחשת באוזן:
"היי...איך עשוי?"
לא נושם
חוזר לנשום
היד כבר על אוטומט ומגששת...
"חי" אני עונה בהתרגשות.
אצבע מטיילת, היא כבר נושמת בכבדות...
"זמן ההכנה הוא 5 דקות" קמה והולכת.
ריר נוזל לי מהפה, העיניים עוקבות אחריה למטבח
היא נעלמת
אני גווע...
בא לי לשתות... קם והולך סביב
"*אין שתיה" אומר השלט מעל הבר השומם.
אני מתקרב ומציץ בשעון
עברו רק
מדפים מצוחצחים ברזים מבריקים מראות מקיר לקיר
ואין בקבוקים, ואין שאריות בירה מתחת לברזים, ואין חביות...
כל המקום מלא בחריטות
"אין שתיה" הן זועקות
אני מציץ שוב בשלט... מחפש נואשות את פשר ה* שמופיעה בקטן לפני הכיתוב...
כלום
מציץ שוב בשעון (עברו 4:30) מרים מבט והיא כבר על השולחן...
המנה הטובה ביותר בעולם...
כמעט רץ לכיסא, סכין ביד שמאל, מזלג ביד ימין...
אני רוצה לטרוף אותה...
לאט לאט, להנות מכל ביס... לאכול אותה 24/7.
המזלג ננעץ בצד אחד וכבר היא מרטיבה
משחק, מזיז, מוציא, מכניס והיא כבר נוטפת...
רועדת קלות כשאני מעביר דרכה את הסכין
אני מכניס אותה לפה... טעם אלוהי...
משחק עם הלשון וכבר נועץ את המזלג מחדש
לא לבזבז רגע, לא לאבד שניה
היא כל כך רכה שזה בלתי נתפס
אני מעביר שוב את הסכין...
הפעם כבר היא משפריצה בתגובה, מאבדת שליטה...
אני מסתכל והיא איננה...
נגמרה
המלצרית מתפתלת ולוחשת חלושות
"אדוני... איך הייתה המנה?"
אני מביט בה דקה והיא ממתינה בשקט לתשובה
צמא מתמיד... מיובש
"אין פה שתיה?"
היא מסמיקה וקמה, קעקוע קטן מתגלה בין רגליה ואומר:
"שתיה"
היא נעמדת מולי מחייכת ואומרת בקול שובב
" אני חייבת לך חצי ליטר מים... תרצה עוד משהו אדוני?"
שקט...מתרומם, נצמד, מריח, שואף
ביס קטן, אנחה, ציפורניים ננעצות לי בגב
לחישה ...
מנה שניה