div>הגזרה החטובה שלה לכדה את מבטי, באור אחרון של שמש מדברית שנשרה כמו פרי בשל וסמוק, אל מעבר להרים המקיפים את המדבר.

ארוחת הערב שערכנו, בחניון הלילה הסמוך לכניסה לוואדי, כבר הייתה בשלבי סיום.
בדיוק הדלקנו מדורה כשהיא הופיעה מתוך הדמדומים. בשרוואל ארוך, לבן, שיערה פזור, מתבדר ברוח מדברית חמימה, חולצת טי גדולה שלא הצליחה להסתיר זוג שדיים זקופים וסוודר קשור על המותניים ברישול מה... היא מיקדה אליה את עיניי הגברים שבחבורה.

"יש לכם מלח אולי... וגם פותחן קופסאות?"... מזווית החיוך שלה נצנצו זוג עיניים כמו כוכבים ראשונים, שבדיוק זרחו בשמיים הבהירים.

היא הרגישה את מבטי עוקב אחריה מרחוק, דמות מטושטשת לאור מדורה רחוקה, בין ילדים רצים, צלליות של ג'יפים ויריעות אוהלים פרושים שרוח אביבית בועטת בהם בחוזקה.

לאחר כשלוש שעות, אחרי סיבובים רבים של תה עשבים ומרשמלו על האש, הילדים פרשו לישון.
החבר'ה עוד צחקו מעט. אט-אט התפזרה החבורה והשאירו אותי לבד אל מול המדורה.
אני יושב אל מול המדורה, מקשיב לשקט המדברי, לרוח הנושבת, למחשבות ולאש המרצדת.

"גם אתה לא מצליח לישון?"... קול נשי, רך, גרם לי לסובב את הראש ...
וואלה, זאת היא.
"הפתעתְ אותי.."
"הפתעות הן טעם החיים ..לא?"...
יש משהו מתגרה בקול שלה... או שאני טועה..
"המדורה שלנו כבתה...כולם פרשו לישון...ואני לא מצליחה לישון..."
"המדבר עושה לי נדודי שינה...אני רחוק מלישון...תצטרפי, יש בירה אחת, אפשר להתחלק..". אני מחייך אליה חושף שני טורי שיניים צחורות.
"להתחלק זה אחלה.." היא עונה בחיוך ...

אני ממשיך לחייך...אני מרגיש שהחיוך שלי עושה לה את זה... לא עשינו היכרות רשמית בינינו והשיחה נתקעה לה מעט. אנחנו יושבים בשתיקה, נועצים מבטים באש, לוגמים חליפות מאותו בקבוק. הלב שלי פועם בחוזקה, אני אומר לה בלי שקולי ישמע ...מת לדעת אם גם שלך... אני מגניב מבט, את נראית כל כך שלווה, המשכתי לדבר אליה ללא קול...את מצטמררת פתאום..."קר לך?" הפעם בקול... "קצת." היא לוחשת.
אני קם, מביא שמיכה ופורש אותה עליה. היא כל כך גדולה שאיכשהו גם אני מתחתיה. הכתפיים שלנו נוגעות לא נוגעות האחת בשנייה...היא אוספת את שיערה וקווצת שיער נוגעת בלחיי...אני רוצה לנשק אותה. מה יקרה? כולם ישנים...היא לא זזה. פתאום, המבטים שלנו מצטלבים...המבט בעיניה זוהר כמו ירח..."תודה על חברתך, אני לא יכולה להשאר עוד...אני לא בטוחה שבעלי ישן אפילו..".
אני מתחיל לקום ... בבקשה, אלוהים, שאומר משהו חשוב, חכם, מיוחד...אבל כל מה שיוצא לי הוא משפט בקול צרוד.."אז בואי נלך למקום אחר.."..."מקום אחר? תלווה אותי לעשות פיפי..". אני קם, בעיניים צוחקות, היא קמה אחרי...היא משתרכת אחרי כמו אחוזת הלם, אל מאחורי סלע ענק החוסה בצילו של עץ אלה עתיק וענק, מסוג המקומות הקלאסיים למשחק מחבואים.
אני נעלם בצידו השני של הסלע. בשובי, אני מוצא אותה על השמיכה הפרושה, שכובה על הגב מנסה ללכוד כוכבים בין הענפים...אני מתפלל שאף אחד לא יקום אצלנו במאהל. אני רוצה להיות כאן.
ופתאום ... בלי שום אזהרה, כמו מכת ברק ענוגה ומחשמלת היא מניחה את הידיים שלה עלי...היא מתרוממת על המרפקים בוחנת אם מציאות היא או חלום..

"חשבתי שגם אתה אוהב הפתעות.." אמרה בקול פעמונים.. בלחישה.....
ובשנייה חטופה אחת אנחנו משולבים זה בזה. ידיים ורגליים, צוואר, לשונות, בוחשים, ממששים, מריחים זה מזו ריחות עשן מדורה, מרחבים ותשוקה זרה...ובלי לדעת איך, אני מרגיש אותי בתוכה...אני מסיר מעליה את השרוואל, מדביק אותה לאדמה ודוהר לי כמו סוס פרא אציל. עץ האלה העתיק מגונן עלינו, אני לא מרחם עליה ושותל אותה באדמה המדברית...חש כאילו האדמה שואבת אותנו אליה...אני גומר בעוצמה שלא זכורה לי...כובש ונכבש באותה תנועה...היא מספיק חדה עדיין כדי להניח יד מהירה לסגור על פי, אני צונח לידה מחייך...אותו חיוך ממכר. הלשון שלי מחפשת את שלה...העיניים שלה כמו זוג ירחים מעולם אחר... מאירות לילה שלא אשכח....

אני מאור. בנות, אם בא לכן, אשמח לקבל, למייל שלי, את ההמשך לסיפור האמיתי הזה ...
sababi56@gmail.com