div>די מעניין לצפות באנשים המשתמשים בתחבורה הציבורית. תמיד ממהרים, אפילו כשאין סיבה אמתית. כמו נמלים עמלניות רצים הנה והנה ממהרים לעלות וממהרים לרדת, להיות ראשונים...
כבר שנים שאני משתמש בתחבורה הציבורים כדי להגיע לעבודה – הרצליה. משתמש בשירותי רכבת ישראל כדי לעקוף את הפקקים ועל הדרך לקרוא, לשחק בסלולרי או סתם לנמנם מעט. רוב הזמן רואים אנשים עייפים. חצי ישנים בבוקר ומותשים בערב, מחפשים מעט שקט בתוך ההמולה.

כבכל בוקר צעדתי ברגל במורד המדרגות של הגשר המוליך מתחנת הרכבת לאזור התעשייה הסמוך. שעת בוקר מוקדמת, צינת חורף נעימה, מוזיקת בוקר באוזניות ואני צועד במרץ בדרכי לעבודה. ומעבר לכביש הבחנתי באישה, לא צעירה מחויטת שמשא שני תיקים נראה כמכביד עליה ומסביב כולם כמותי צועדים בנחישות למקום העבודה.

חציתי את הכביש, "בוקר טוב, צריכה עזרה?" שאלתי .
"לא תודה, מסתדרת..." עייפות בקולה והניחה את התיקים.
"אני בטוח", עונה בחצי חיוך "רוצה עזרה?"
ניכר בה ששמה לב לשוני בשאלה, "אין צורך אני גרה קרוב." אבל שפת הגוף אמרה אחרת .
"אז אם כך זה לא ייקח זמן רב" והרמתי את שני התיקים שהיו כבדים אף יותר משנראו. "אחרייך".

הוסיפה עוד כמה מלמולי תודה ואין צורך אבל ניכר בה ששמחה על ההקלה. וכך אני בעקבותיה והיא צועדת במהירות כאילו ממהרת כדי לא לעכב אותי ואני אחריה בשתיקה. תוך כדי הצעידה מתחיל לשים לב לגופה. גובה ממוצע, שיער חום בהיר חלק מסופר בקפידה עד לכתפיה. עמידה זקופה ויפה לא רזה אך מותניה מודגשים. מבנה גוף מחמיא לגילה ששיערתי בין חמישים לשישים. לבשה חולצה מכופתרת בצבע לבן-תכלת בהיר מאוד, מקטורן שחור מכופתר וחצאית שחורה עד לגובה הברך המדגישה ישבן נשי יפהפה. גרביונים שחורים שהסתיימו בנעליים שחורות מבריקות בעלות עקב נמוך.
לא פראיירית חשבתי לעצמי...הבית אומנם לא היה רחוק אך ניצב במעלה גבעה – היה מעייף...

נעצרה בפתח בניין בן 4 קומות. "הגענו, באמת תודה רבה, תניח לא רוצה לעכב אותך", פתחה את דלת הכניסה לבניין.
"עוד שתי דקות לא יעשו את ההבדל" עניתי מכיוון שלא התעקשה נכנסתי אחריה.
נפתחה המעלית. דממה. משפיל מבט בוחן את הרגליים החטובות, דלת המעלית נפתחה "מכאן" אמרה ופנתה לכיוון פתח ביתה.
בית נקי ומסודר, מואר ומבריק.
"תודה רבה! בוא תניח את התיקים כאן בבקשה", הצביעה לכיוון המבואה.

"שמחתי לעזור, שיהיה לך יום נפלא" אמרתי והסתובבתי לכיוון הדלת לעזוב.
"רגע, תרצה לשתות משהו?"
"אשמח לכוס מים קרים" עניתי.
"אולי קפה?" שאלה בזמן שנגשה לסגור הדלת "בכל זאת התאמצת הבוקר. דרך אגב שמי תהילה" חייכה חיוך שחשף שיניים צחורות ועיניים נעימות והגישה את ידה.
הזדרזתי להגיש את ידי לוחץ את ידה "אבי, נעים מאוד" הייתה לה לחיצת יד בוטחת ומבט בוחן בעיניים הירוקות-חומות היפות שלה.
קמטי צחוק קלים מצדי עיניה, עפעפיים שמוטים מעט מסגירים את הגיל. גבות בצבע השיער, דקות ישרות. אף קטן ומתחתיו שפתיים מודגשות באודם עדין המתאים לאיפור המאופק.

נו איך אפשר לסרב...האם ציפיתי להתפתחות? אפילו לא קיוויתי
"קשה לסרב לחיוך כזה, אשמח למים וקפה שחור, בלי סוכר בבקשה" .
מלאה מים בקומקום החשמלי "מקווה שיש שחור, אבדוק. אם אין מקווה שתסתפק באספרסו".

"תוריד את המעיל, תרגיש בנוח" אמרה בעודה מורידה את הז'קט השחור מניחה אותו בצורה מסודרת על משענת הכסא. תוך כדי מתחה את גבה לאחור החזה נלחץ קדימה מותח את החולצה המכופתרת, אוי כמה מחרמן...ואני נועץ מבט כמו ילד...הייתי בוטה מידי, קלטה אותי, השפלתי מבט.
"כבר חוזרת" נכנסה לחדר ויצאה כעבור שתי דקות. ללא גרביונים, יחפה ושתי כפתורי חולצתה פרומים.

"small glass"? שאלה בחיוך, כאילו כלום.
"כן תודה" עניתי

הסתובבה לכיוון השיש ואני עדיין שקוע בפאדיחה הקטנה שלי. מבטי משוטט מחפש סימן האם היא חיה עם גבר או שמא לבדה. קשה לדעת, הבית מסודר מידי.

"בבקשה", הושיטה את הכוס, "קר לך שאתה נשאר עם המעיל?" צחקה "אתה נראה די לחוץ למען האמת"
לקחתי מידה את הכוס, לוגם בזמן שחושב מה לענות...."תודה, מצטער לא רגיל להיות עם אישה זרה לבד". כמה שהיא מושכת!

"אני מלחיצה?" שאלה בחיוך
"למען האמת, את מדהימה ואני נלחץ" אמרתי בכנות
"מדהימה! את זה לא שמעתי מזמן...התקרבה אלי מסתכלת לי בעיניים "תפרט מדהימה" אופססס חושב מהר להיות כן או להגיד משהו לא מחייב. מחליט ללכת עם מה שאני מרגיש, בכל מקרה אצא בעוד מספר דקות לעוד יום עבודה "את יפה מאוד, עיניים נבונות, חיוך מדהים" נראה שהיא מרוצה, לוגם מהקפה, הוא רותח! אבל מנסה להסדיר נשימה וזמן, הלב דופק בקצב "אני מדמיין את החזה המושלם שלך מתחת לחולצה יש לך מותניים נהדרות וישבן – לאכול אותו. העמידה שלך מצביעה על בטחון רב ואני בטוח שאת מדהימה במיטה וברור שמחוצה לה" בוטה וישיר, אבל נראה שאהבה את זה.

"בוא" הוליכה אותי לסלון.
"חושב שיש לי חזה יפה? תהיה בטוח! כן יש לי בטחון רב ואני המלכה בבית הזה. שב!" ניגשה לדלת הכניסה ונעלה אותה.
"עדיין עם המעיל?" שאלה, פקדה.
הסרתי אותו והנחתי אותו בצד. ואז הבחנתי במפית על השידה ועליה קוצץ סיגרים ומצית.

בשלב זה הזין שלי כבר עמד מתוח. רמת הריגוש שלי נסקה לשמים. והיא קלטה...הלכה למטבח וחזרה עם כוס המים.
"שב! רצית לאכול את הישבן שלי?" והסתובבה להניח את הכוס על השולחן בסלון והתחת שלה מול הפרצוף שלי. מהסס...ואז הזדקפה והסתובבה "בתיאבון!" דחפה אותי ופשוט עלתה לי על הפנים!!!