לפני שאתחיל, למען ההגינות אכתוב שאני גבר והסיפור הזה הוא הדרך שלי לתאר את המסע שעברנו אני והזוג עליו כתבתי דרך עיני האישה.
מקווה שתתחברו ותאהבו :)

האם אישה אחת יכולה לאהוב שני גברים?
האם עצם זה שבחרתי לבלות את חיי עם גבר קובע שנפשי אינה כשירה לאהוב אחד אחר?
האם זה כזה נורא שיש לי תחושות כלפי אחרים?
האם זה כזה נורא שאני אנושית?

פעם הייתי כועסת על עצמי. "איך את מעיזה?" הייתי שואלת את עצמי בכל פעם שהלב שלי התחיל לדפוק.
איך את מעיזה להתנגד למוסכמות שתלית מרצון על הקמיצה? איך את מעיזה לשבור לך ולאהובך את המילה?
הייתי כועסת על גברים שהיו מצליחים לעבור את כל המחסומים שהצבתי, שהחיוך שלהם שבה אותי.
הייתי כועסת, מתביישת ומרגישה אשמה. אשמה כי אני אנושית.

התחושות האלו ליוו אותי במשך תקופה, הרגשתי שאני נופלת לדכאון, בור שאני בעצם חפרתי.
הרגשתי שהנישואים חונקים אותי, שהטבעת הזו מחזיקה אותי כמו כלב שקשור לעמוד והעמוד הזה הוא כל חייו.
העמוד הזה הוא הבית שלו, המיטה, המטבח, השירותים והאמבטיה. הוא אוכל ליד העמוד, ישן ליד העמוד, מזדיין ליד העמוד ובוכה ליד העמוד.
אבל ידעתי שיש עולם בחוץ, ידעתי שיש עולם מחוץ לרדיוס של העמוד הארור הזה. ידעתי שאם רק יתנו לכלב קצת חופש, הוא לבטח יחזור בכל ערב אל אותו עמוד.
ידעתי שכל מה שהכלב הזה רוצה זה רק להריח את הדשא, לכשכש בזנב, ידעתי שהוא רוצה להכיר עוד כלבים, לראות קצת עולם.

אז אמרתי לו. אמרתי לו שאני מרגישה חנוקה, שאני מרגישה כלואה. סיפרתי לו שאני מרגישה אשמה בכל פעם שגבר מתחיל איתי ועוד יותר אשמה כשבתוכי אני רוצה.. סיפרתי לו שאני כבר לא משתדלת, שאני מרגישה מוזנחת, מכוערת, פגומה. סיפרתי לו והוא שתק.
התחלתי לבכות. ניסיתי להסביר שזה לא שאני לא אוהבת, שזה לא שהוא היה אליי רע.
הוא חיבק אותי ובמשך זמן מה לא הוציא הגה. כשהתחיל לדבר, הוא סיפר לי שמבחינתו אני עדיין האישה הכי יפה בעולם, הוא אמר שיאהב אותי לא משנה מה. הרגשתי דמעה על המצח, הוא חיבק אותי חזק ולחש "אני לא רוצה שתעזבי אותי, אני איתך עד הסוף המר".
דיברנו שעות במיטה אותו לילה, סיפרתי על כל התחושות. סיפרתי על גברים שרציתי והוא בתמורה סיפר על בנות זוג ישנות.
שאלתי אם הוא לא מתגעגע והוא ענה שזה בא בתקופות..
לפני שנרדמנו ביקשתי סליחה ושהוא הכי טוב אליי בעולם. הוא חשב על זה רגע ושאל אותי "היית שמחה אם היית שוכבת איתם?"

ככה במשך תקופה מסויימת השתעשענו ברעיון, בשלב מסוים אפילו ניסינו אבל עדיין זה לא הרגיש לי נכון..
זה ללא ספק חיזק אותנו, אבל זה עדיין לא היה מספיק. אז ישבנו לילה אחד וחשבנו מה ניתן מכך להסיק.
בסקירה לאחור על כל השנים, הבנתי שזה לא רק הסקס. זו לא התחושה שאני מרגישה כשאני מוצצת, אלא כשמישהו גורם לי לחייך.
הפעם בלי בכי, בלי אשמה, דיכאון, דיברנו כל הלילה עד שהלכנו לישון..
החלטנו לתת צ'אנס לגבר אחר, לשבות לי את הלב, לרגש, לשחרר.
בעלי היקר ליווה לכל אורך הדרך הוא עזר לי לבחור בגדים ליציאות, הוא שילם על הדייטים והבילויים בלילות, הוא שמר על קשר ודאג אם חזרנו, הוא אפילו עזר לנקות כשגמרנו. הוא היה הכי מכיל ומקסים ומבין, לא יכולתי לבקש גבר יותר מדהים.
התפתח ביננו קשר נורא מיוחד, אני הוא וחבר שלי, כולנו אחד. היינו נפגשים גם ביחד גם לבד.
הוא קיבל מפתח לבית והיה מפתיע לפעמים.. הייתי חוזרת מהעבודה לראות את בעלי עם שפיך על הפנים..
נהיינו חברים, מחקנו את הגבולות, אני אישה של שני גברים ואם ארצה אפילו עוד..
הרגשתי שאני שוב שמחה, משוחררת, שלמה.
אני אוהבת שני גברים, אני אנושית. אז מה?