div>הכרנו ברשת.
באותה תקופה כתבתי כמו מטורף בפורום שיועד לזוגיות. כתבתי שם בוקר צוהריים וערב. שמי הופיע בכל הודעה חדשה. פרקתי את כל המצבור הכבד של תסכולים שרבצו על הסרעפת שלי והפריעו לי לנשום. כתבתי שירי אהבה מתקתקים, בלדות אכזבה כואבות. כתבתי כל מה שהרגשתי כלפי נשים, גברים, ומה שביניהם.
התקבצה מסביבי קבוצה של מעריצות וירטואליות שקראה את שיריי בשקיקה. הלהט והרומנטיקה שבהם השתמשתי בכתיבתי מילאו חוסרים שכנראה כבר מזמן גרמו להן לפקפק בנשיותן, ואני הקמתי את הנמרה הישנה מרבצה בתוך כל אחת מהן. הן החלו לכתוב לי לאימייל.
הן החלו להתקשר. הן החלו להתמכר לקולי ולמילותיי ולכל החום שהענקתי להן בלא אפילו לראותן. והן מילאו בי את הכמיהה הבלתי מסופקת למגע נשי. להערכה נשית. להערצה נשית.
הייתה זו מהתקופות הקשות בחיי ולא יכולתי ליצור קשר עם אישה בשל המציאות שדחקה בי מכל כיוון להתפשר על עצמי ולשרת אחרים – הורים – מורים – מנהלים – חברים. לכן כה השתוקקתי למילה טובה נשית, לקול נשי שיאמר לי מלים מתוקות בטלפון, לאישה שתאמר לי "אתה עושה לי טוב" או "אתה גבר אמיתי". ואת כל זה קיבלתי מהפורום. את כל זה קיבלתי מנשים וירטואליות שמצאו בי תחליף לבעל המנוכר שלהן ששכח עם השנים שאישה היא פרח שדורש השקיה והשקעה תמידית על-מנת שצבעיו לא ידהו ועליו לא יכמשו.
ואז היא התקשרה אליי יום אחד ואמרה לי "אני רוצה לפגוש אותך". נבהלתי.
אם היא תגלה שהולנטינו הוירטואלי שלה שמרטיט אותה ברשת ובטלפון הינו איש ממוצע, דהוי כמו כל אדם במדינה הזו שחי מיום ליום? אם היא לא תמשך אליי והבועה תתנפץ לשנינו תוך רעש עצום? נבהלתי.
ניסיתי להתחמק. אולם היא עמדה על דעתה וגם בי החלו לקנן ספקות. ואם היא לא תתאכזב?
ואם זו תחילתה של תקופה יפה יותר? ממילא גופי כבר בער מגעגוע ומכמיהה למגע יד של אישה. למגע שפתיים רכות.
"בוא לקניון עזריאלי. בוא…. אל תאמר לי לא…!".
באתי.
לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי. המבטא הצרפתי שלה עם הקול העמוק שנשמע לי בטלפון קרוע מסיגריות, המחשבה שהיא תודה לי על כל הרגש שהבאתי מחדש לחייה בכך שתכניס ריגוש מיני לחיי. אותו ריגוש שכה השתוקקתי לו.
התיישבתי בקפולסקי ועשיתי עצמי קורא בספר כבד ועבה של תומס האריס. אולם לא יכלתי אפילו לקרוא שורה אחת בודדה. ליבי פרפר בחזי כהלמות התוף של להקת רוק-כבד מקליפורניה, ופי היה יבש מן ההתרגשות. הבטתי בספר על-מנת להימנע מן האפקט המביך של העיניים התרות בעצבנות ימינה ושמאלה – האם זו ההיא? האם זו אחרת?
"היי" מלווה בחיוך מהוסס ובקול מוכר כל –כך.
היא הייתה כפי שתיארתי אותה. נמוכה, שחורת שיער ובעלת עיני שקד ושפתיים בשרניות ומשוחות באדום. שמלה קצרה כחולה ונעלי עקב. שדיים לבנים כחלב מבצבצים ממחשוף קטן ומטילים בצמידותם צל מתוק על הגיא שביניהם. מלאה ועסיסית.
קמתי ונישקתי את לחייה והתיישבנו לשולחן. להפתעתי לא הייתה מבוכה. היות והיכרנו אחד את השנייה היטב לאחר הלילות שבילינו בשיחות באינטרנט ובטלפון לא נוצר "שבר מעיק" של היכרות ראשונית שבה לא יודעים מה לומר ומה לשאול. שוחחנו כמו בטלפון פרט לכך שראיתי אותה מולי והיא הייתה מושכת. מושכת מאד.
היא שתתה קפה הפוך ועישנה סיגריה וכשפנינו היו קרובות במהלך השיחה מדי פעם חשתי את נשימתה המהולה בניחוח חריף משהו של קפאין ו"פרלמנט" ארוך. איני מעשן אולם להפתעתי הניחוח היה נעים לו בעיקצוצו את נחיריי והעלה בי את חום הגוף לפרקים.
"את לא פוחדת שבעלך יגלה שאת פה איתי?" שאלתי וקיוויתי שתאמר שלא, והיא אמרה. היא הוסיפה שהיא גרה ברמלה ואין הרבה סיכוי שבעלה או מישהו שמכיר אותם יהיה דווקא עכשיו פה בקניון. ואז התחרטה במבט מכורכם (שהוריד לי את הלב לתחתונים) ואמרה "אבל אולי יבוא מישהו מהשכונה. במקרה. בא לך לקחת עוד כוס קפה ולעלות לקומה 30 במגדל לראות את הנוף של כל העיר? " היא ראתה שהשתהיתי בתשובתי והוסיפה בחיוך מסתורי מלווה בלטיפת גב כף ידי "נהיה שם לבד…".
שקלתי בדעתי.
דלת המעלית נפתחה בקומה ה30- של מגדל עזריאלי ומבטינו נתקלו בחול וחצץ. הקומה לא הייתה גמורה ואי-לכך הייתה ריקה לחלוטין. היא אחזה בידי והובילה אותי במסדרון שסופו נפתח לאולם רחב שקירותיו חלונות חלונות שמשקיפים על כל תל-אביב ודרומה. כל האזור נפרש על כף-היד מבעד לקירות השקופים הללו והמראה היה מרהיב.
נצמדתי לחלון מנסה לשאוב את כל המראה מלא ההוד הזה אל קירבי ולפתע חשתי בגופה הנצמד אליי מאחור ובידיה המחבקות את מותניי. לחייה הונחה על כתפי והרגשתי את רכות עורה צמוד לנקודה החושנית ההיא, הרגישה כל-כך שמתחת לאוזני…
נשימתי הלכה וכבדה. הנה אני, עם אישה מושכת ויפה בקומה נטושה עם נוף משגע. כמה רומנטי.
כמה נהדר. ועם זאת, האישה הזו נשואה, לא מותרת לאיש מלבד לבעלה, אסורה. כל-כך אסורה. כל-כך רכה. כל-כך נעימה. כל-כך חושקת.
הסתובבתי אליה וגבי אל החלון. ידיה עדיין עטפו אותי והבטתי בעיני השקד היפהפיות שלה והצמדתי שפתיי לשפתיה. זמן כה רב לא טעמתי שפתי אישה. כמה רכות היו, ועסיסיות. יכלתי לחוש על לשונה בטעם של הקפה והסיגריה וזה נעם לי מאד להפתעתי. נישקתי כל שפה לחוד, ואת שתיהן גם-יחד. מצצתי כל שפה בין שפתותיי כאילו הייתה פלח תפוז עסיסי, וליטפתי את לשונה הגמישה בלשוני. כך צמודים דקות ארוכות, כף ידי על לחייה וערפה לסירוגין, שפתיי יונקות את כל דובשה.
הצמדתי אותה לחלון וידיי פישקו את ישבניה. לשתי באחוריה כאופה מנוסה ואברי הדחוס צמוד לגבעת ונוס התפוחה שלה. מתוך דחף בלתי נשלט אגני החל לנוע קדימה ואחורה בעודי צמוד אליה בבגדינו ושפתינו לא נפרדות לרגע. רוקה התערבב בשלי ורציתי לערבב גם את נוזלי תשוקתנו…
קול של מעלית נפתח.
נפרדנו בבהלה ומחקנו סימנים מפלילים מן הפנים.
קול של מעלית נסגרת.
דקה.
שתיים.
שקט.
חיוך נבוך.
שפתיים צמודות והפעם אני מרים את שולי השמלה הקצרה ומוריד את התחתון הרטוב לברכיים.
היא פותחת את רוכסן מכנסיי ואני פולט נאקה כבושה מן התחושה המשחררת הפתאומית של הזין המזנק קדימה מכלאו הצר. היא עוטפת את זכרותי בידה ונוהמת בתשוקה מסמאת. אני מרגיש את אצבעותיה העוטפות בחוזקה את איברי הרטוב בעודה מכוונת אותי אל בית התענוגות, אל הטאג' מהאל המתוק והחם שלה, אל מקדש היצר. אל הנרתיק המשומן והפעור שלה.
התחושה המשולבת של הפין המוצק שלי עטוף בדפנות החלקות והרכות של הקוס שלה ושל ידיי על אחוריה ושפתיה מוצצות את לשוני הטריפה את דעתי עליי והחלתי לבטוש בה בכוח. כל תקיעה שכזו הוציאה מגרונות שנינו נאקות וגניחות לא רצוניות. הנרתיק שלה התהדק מסביבי וינק אותי לתוכו והניגוד בין האוויר הקריר שבחוץ לחום הרטוב שבפנים שוב ושוב גרם לי לחוש כמו אריה הכובש את טרפו ומשקיע בו שיניים רוויות עוצמה. בשלב מסוים היא השתחררה מן התחתון והניחה את רגלה החופשית על ברזל שבלט מן הקיר. יכלתי לראות מן הכיוון שבו הייתי את גבעת השיער שלתוכה הזין שלי נכנס ויצא מאחוריה הערב החל לרדת ואורות העיר והמכוניות היוו תפאורה סוריאליסטית משהו לכיבוש הפראי הזה שלי אותה ושלה אותי.
הרעיון שמישהו יכל לראות (אם יש לו משקפת טובה….) מן הרחוב את ישבנה הלבן צמוד לחלון בקומה ה30- כרגל ימין מונפת מעלה ואשכיי מתנדנדים חובטים חריץ אחוריה מלמטה גירתה אותי עוד יותר. אולי יש פה מצלמות נסתרות ומחר כל זה בכל האינטרנט? המחשבה הייתה אפילו מגרה יותר.
היא גנחה והרטיבה ונוזליה נזלו על ירכיי החשופות וטיפטפו על מכנסיי המופשלים. היא בכתה בדמעות ולחשה בין נאקה לגניחה באזניי "מתוק שלי… מתוק שלי… זין מתוק שלי… אהוב שלי…".
לאחר זמן מה היא החלה להתעוות ולקשת את גבה ככף ידה בפיה. עיניה נעצמו ונחיריה רטטו ופיה הסגור החל לפזר טיפות זעירות של רוק שהותזו במטחי אויר פתאומיים… היא הוציאה טונים כה גבוהים מגרונה עד שפחדתי לשלמות הזגוגיות. ידה הפנוייה מועכת את ישבני וציפורניה שרטו בי תודה.
רעד.
רעד.
ואני בוטש. כמו חיה פצועה חסרת כל אכפתיות למה שקורה מסביבה.
בוטש.
קדימה אחורה.
מזיין בכל הכוח. מפציץ. תוקע. כובש.
הא…. הא… אני מתעוות.
היא מייד יורדת על ברכיה ובולעת אותי עד בסיס האיבר. פיה מוצץ את איברי בכוח עצום ואני מרגיש את הואקום עד לבלוטת הערמונית כמעט… שפתיה עוטפות את הפין האדום ובעודי פולט זעקת שבר ארוכה מפי וראשי לאחור אני יורה בפיה מטחים סמיכים ולוהטים של זרע בלי סוף.
ועוד. ועוד.
מייד אבריי נופלים והעולם מסתחרר בשחור מול עיניי ואני מתנשם, מזיע, רטוב ומותש.
אני מרים אותה אל מול פניי ומנשק את שפתיה עם הלשון. טועם את נוזליי מפיה. חולק את עצמי עימה עד הסוף.
את התחתון הרטוב היא הכניסה לתיק היד שלה.
ירדנו במעלית רטובים ולא מסודרים.
מאז לא נפגשנו.