div>משב הרוח החודר תחת חצאית המיני הקצרצרה, מייבש קמעה את הרטיבות המאיימת להטביע את השטיח המפואר המכסה את לובי המלון. פטמותיה הזקורות כמו מבקשות לפרוץ מבעד לבד הדקיק של החולצה הקטנה עליה בשתי מידות. מרגישה את אגלי הזיעה הנקווים תחת האיפור הכבד.
אוחז בידה. מרגיש חנוק בחליפת שלושת החלקים. העניבה לוחצת על צווארו. נבוך.
ברור לו שכל יושבי הלובי לוטשים מבט לזוג הפוסע לאיטו פנימה. בטוח שכולם מבחינים בזקפתו ההולכת לפניו.

15 שנים של זוגיות מצוינת. תקשורת פתוחה וזורמת. אפילו אז לפני שנתיים, לאחר שבגדה בו באופן חד פעמי עם השומר החסון במגדל המשרדים שבו היא עובדת, לא עלה בדעתה שלא לספר לו. היה לו קשה. מאוד קשה. אף על פי כן התגברו יחד על המשבר. דיברו על הכול. על התשוקה שלה לגבר חזק ודומיננטי שהוליכה אותה לזרועות השומר. על האכזבה הגדולה מהמפגש. על רצונו שלו להעשיר את ניסיונו המיני שכלל מלבדה רק מפגשים ספורים עם בנות עובדות בסוף שנות העשרה של חייו. אפילו סיכמו שינסו משהו חדש יחד. אולי אישה נוספת שתצטרף אליהם, אולי אפילו עוד זוג.
הראה לה את אתר "עדשת ערום" שבו נהג לגלוש בסתר. היא נדהמה מכמות התמונות. מכמות האנשים הפתוחים להצעות שונות ומשונות. אפילו אזרו אומץ ופנו לכמה זוגות שפרסמו באתר. עם אחד אפילו נפגשו לקפה. מעבר לכך לא הגיעו והנושא דעך אט אט והם מצאו עצמם חוזרים לשגרת העבודה-ילדים הכה מוכרת ומנחמת. מזדיינים פעמיים בשבוע. לפעמים גם היא גומרת. משלימה בעבודת יד במקלחת ומגיעה לפורקן כשהיא ממש מסמיקה מהפנטזיות המשתלטות על דמיונה.
מפעם לפעם הוסיפו להציץ בעדשה. כל אחד לחוד.

ההוראות שלי היו פשוטות ונחרצות. לא ניתן מרווח לדיון.
"חצאית קצרצרה. עקבים גבוהים. חולצת כפתורים קטנה בשתי מידות. שום דבר מתחת."
"חליפה כהה. שלושה חלקים. עניבה תואמת. מגולח למשעי."
"תכנסו למלון דניאל. יד ביד. 14:15 בדיוק. בקש בקבלה חדר סופריור עם נוף לים ל"דיי יוז". תסמס לי את מספר החדר"

הכול התחיל לפני פחות משבועיים.
הציצה בעדשה ונפגעה. משהו בסיפור ההוא שקראה לא יצא לה מהראש.
האורגזמה בערב במקלחת הרעידה את כל גופה. רגע לפני שרגליה כשלו, התיישבה בפינת המקלחון מתנשפת כולה.
"מדהים" חשבה לעצמה. סך הכול סיפור. מילים.
הוא כבר הכיר את המשוואה. מקלחת ארוכה שלה = היום זה יום של לא.
ניחא, בכל מקרה היה יום מתיש בעבודה, חשב רגע לפני שהסתובב על צידו ועצם עיניו. נכנסת למיטה ונותנת נשיקה קטנה בגבו. כמו תמיד. תיכף היא תסתובב לצד שני ותירדם לכל נחירות אהובה. פתע חש משיכה בכתפו ומוצא עצמו על גבו כשהחום והלחות של פיה עוטף את איברו הרפוי.
ספק ער ספק חולם. מדמיין אותם צועדים בלובי המלון בדיוק כמו בסיפור ההוא – איש העסקים והזונה. איברו הרפוי נעור לחיים בתוך פיה.
הם הזדיינו בפרעות כמעט שלוש שעות ברצף. כמו אי אז לפני הילדים.
לפנות בוקר, מכורבלים האחת בשני. מקשיבים זה לזה. מחברים את הקצוות. הקצוות של הסיפור ההוא. נרדמים ומפליגים בדמיונם ללובי המלון.

פקיד הקבלה אינו מצליח להפנים את חיוכו, גורם לסומק על פניהם להפוך לזוהר של ממש.
מבקש חדר סופריור עם נוף לים, כפי שקיבל הוראה לעשות. פקיד הקבלה מבקש למשוך את הרגע המשעשע ומתעניין לכמה לילות הם יזקקו לחדר.
"דיי יוז" הוא כמעט לוחש, בטוח שהמילים מהדהדות באוזני כל האנשים במלון.

אני יושב לי בשקט ליד החלון המרוחק, אשר נוף הים מבקש להתפרץ דרכו ולבלוע אותי ואת כל מה שיקרה בדרכו.
צופה בחיוך גדול במחזה שלשמו הגעתי.
החל מהרגע שנכנסו יד ביד בדלת המסתובבת, דרך הסצנה המשעשעת עד דמעות מול פקיד הקבלה וכלה ברגע שבו קיבלו את הכרטיס האלקטרוני המיוחל ופנו לעבר המעלית. הטלפון שלי מאותת. הודעה קצרה: "חדר 1221".
"כנסו לחדר, השאירו הדלת פתוחה קלות. עמדו ליד החלון. זו לצד זה. פניכם החוצה. לא נוגעים אחד בשנייה. לא מדברים. לא זזים", היו ההוראות ששלחתי במענה.
סיימתי את הקפה ופניתי למעלית. סוגר את הדלת אחרי.
"ידיים לצידי הגוף. לא להסתובב".
מתקדם אליהם לאט לאט. נהנה לראות את גופם דרוך.
הוא מסיט משקלו מרגל לרגל. רגליה שלה רועדות על גבי העקבים הדקים. אני נצמד אליו מאחור, מוודא שהוא מרגיש את הבל נשימתי על צווארו, דואג שיחוש את איברי מתהדק לאחוריו. נשימתו כמעט נעתקת. בלא הכנה מוקדמת, אני מושיט ידי קדימה ולופת מבעד למכנסיו את זקפתו הבלתי נשלטת. גופו מתפתל כולו ולא נרגע עד שאני לוקח צעד אחורה.
"תתפשט. אני שונא גברים עם חליפות", אני זורק לו בעודי ניגש אליה, מסיט את פלג גופה העליון קדימה, כך שידיה מושטות לפניה ונשענות על חלון המרפסת. מפסק במכה אחת את רגליה ומרים את בדל חצאיתה במעלה גבה. עומדת מולי כשכל עכוזה מתרומם ומתריס לעברי. בלא מילה התחלתי להכות בו בכף ידי. מכות קלות בקצב קבוע, במעין טקס מדיטטיבי. הוא עומד ליד, בתחתוניו בלבד, בוהה כמהופנט בעכוזה ההולך ומאדים.
עוצר איתה. מבקש ממנו להוריד את התחתונים. נהנה מהמבוכה השבה ומכסה אותו כשהוא מפשיל תחתוניו ואיברו הניצב איתן משתחרר ודורש את מקומות במרחב. מורה לו לשבת על הכיסא הניצב בצמוד אליה. ידיו נקשרות מאחורי גבו. כל אחת מרגליו אני קושר לרגלי הכסא.
חוזר להכות באחוריה. מגביר את העצמה, מאיץ קצת את הקצב, יודע כמה כואבת כל מכה אחרי העצירה. מפעם לפעם עוצר למספר רגעים, נותן לשנינו לנוח, ומשתמש באצבעותיי על מנת לענג את פתח תאוותה המרגיש כנהר הזורם לאחר מבול.
הוא מרגיש כמעט הכול. מראה עכוזה שנצבע כבר באדום לוהט, נמצא סנטימטרים ממנו. רעידות גופה המזיע בכל מכה, מכל עינוג, מרעידות גם את גופו העירום הצמוד אליה. בכייה ואנחותיה, כאילו משודרים הישר למרכז אוזניו. הצוף המטפטף מערוותה, חש כטיפות גדולות של גשם על ברכיו שמתחתיה.
אני יודע שהיא תיכף שם. גם היא, רק שהיא לא מדמיינת מה הולך לקרות. אצבעות ידי האחת עמוק בתוכה, מעסות את אותה נקודה מסתורית שיש החולקים אף על עצם קיומה. ידי האחרת עוטפת אותה מלפנים. מצד אחד, מחזיק אותה שלא תיפול, ומצד שני, מכה במישרין על החלק הקדמי של שפתותיה.
היא צועקת. גופה קופא לרגע קצרצר. ליבו שלו נשמע כאילו תיכף פרץ ממקומו ויוצא בריקוד מוטרף.
אני מזיז טיפה את ידי. כפותח באופן חלקי את פתח תאוותה בעוד אצבעותיי לוחצות במלוא הכוח על הנקודה בתוכה.
היא לא יכולה יותר. מפיה יוצאת זעקה בלי קול, גופה מתרסק אל תוך ידיי המושטות ועל פני בעלה ההמום. בין רגליה התפרצות וולקנית. נוזל לוהט מחום גופה ניתז החוצה שוב ושוב, מטח אחר מטח מרטיב אותי, אותו ואת הרצפה. אני ספרתי שלוש ברצף. היא אמרה אחרי שהתאוששה שאיבדה ספירה בחמש.

הופתעתי שסיפרו לי שהיא מעולם לא השפריצה.
חיבוק לשניהם ואני מציע:
"שנתחיל?"