הבוקר את הולכת לנסיעת רכבת ארוכה,
לובשת מעיל ארוך, נעלים או מגפיים לבחירתך.
את מתלוננת שעדיין חם, כן עניתי אבל תלבשי רק חוטיני מתחת למעיל.

סיכמנו שאת עולה על הרכבת לבאר שבע, מחפשת מושב בקרון לא הומה ומתיישבת ליד החלון כך שהשולחן הקטן מכסה את רגלייך.
אני עולה בתחנה בהמשך, מתחיל לסייר בין הקרונות ומחפש אותך. תווי פנייך מוכרים לי, לובשת מעיל ארוך וגוון עורך מאדים מהתרגשות.
מבטינו נפגשים, את מזהה, גבוה, שיער קצת מאפיר, הזקן הצרפתי הלבן, משקפי ראיה מעוצבים.
מהנהנת בראשך, אני מחזיר קריצה.
מתיישב מולך, באתי עם סנדלים כך שאני חולץ רגל ומציב אותה ביין ירכייך,
בבוהן מתחיל ללחוץ על הבליטה שמעל הכוס הלח שלך, כן כבר מצטברת לחלוחית קלה מהתרגשות.
אני מפסק את שפתייך ומעסה את כפתור האהבה שלך, תנועות מעגליות עדינות, כשאת נסוגה מעווית של עונג, אני לוחץ יותר בכוח.
אני מחדיר את הבוהן לתוך הכוס הרטוב והחם שלך, מנסה לעלות כלפי מעלה ולכופף כלפי חוץ, כן אני מחפש נקודה, את יודעת איזו.

מתקרבים לתחנה, הרכבת עוצרת ונוסעים מצטרפים. מפסיקים.
אני מסמן לך בראשי ואת קמה ומתחילה להתקדם לאורך הקרון, אני ממש מאחורייך,
מגיעים לתא שירותים ונכנסים ביחד, אני מסובב אותך בעוצמה ומצמיד אותך לחלון, קרע את תחתונייך מעלייך ומקרב אותם לאפי כדי להריח את המיצים שלך.
את מושיטה ידיך לאחור ומתירה את הנקניק הזקור שלי, מכוונת אותו לכוס הפעור, אני פותח את מעילך ומצמיד את שדייך לחלון, אני רוצה שכל מי שאנו חולפים על פניו, ימצמץ לרגע ויתהה אם זו הזייה.
בהתחלה אני לא זז הרבה, נותן לנענועי הרכבת להניע את הנקניק שלי, זה לא מספיק, אני מסובב אותך ומוריד אותך לשבת עליו, נשענת על הכיור עם ישבניך, את לופתת אותי ברגלייך ומתכווצת על הנקניק שלי.
תוקע ותוקע, חופר בתוך ישבנך עם אצבעותיי כך עד שאנחנו מתפרקים.
נחים ומסתדרים.

בבאר שבע יורדים, מתיישבים בבית קפה ומזמינים ארוחה קלה, צריך לאגור כוחות, יש עוד דרך חזרה......