div>צלצול הפעמון תפס אותי לא מוכנה בעליל- משקפיים במקום עדשות, שיער רטוב מהמקלחת, חמושה בחולצת פיג'מה נושנה וכפכפי אצבע שראו ימים יפים יותר. לפתוח או להעמיד פני מתה? הצצתי בעינית. לא ראו הרבה, חוץ מכיפה כתומה על תספורת קצוצה. הוא כנראה מרכין את הראש.
הוא זה עמית. גר פה כבר כמה שנים, בעל ילד קטן שמבקר לסירוגין, נטול אישה. ביקש ממני לאסוף לו עיתונים ודואר כשנסע למילואים. אם כך, נראה שזכה בשחרור מוקדם, אולי על התנהגות טובה... מה דחוף אבל עם הדואר הזה שהוא נזכר בו ב-10 וחצי בלילה?
פתחתי את הדלת בהיסוס, אוחזת במגבת מטבח. "היי שירה, מה שלומך? סליחה על השעה, עכשיו חזרתי". במבוכה שלו היה משהו חינני. כבר לא כעסתי על ההפרעה. "הכל בסדר, אני בדרך לאכול... אתה רוצה את הדואר?" הרגשתי קצת לא בנוח. לא הייתי במיטבי... "אה, לא דחוף. האמת שרציתי לבקש ממך מלח, אני עושה מרק, אין לי כלום בבית... חייב ללכת לסופר מחר. יש במקרה?"
איך מתאים לי מרק עכשיו.... "שנייה, אני אביא לך, בדיוק חשבתי להכין משהו" הרמה להנחתה... האם רות עבור? "את מוזמנת אם בא לך, גם ככה הכנתי יותר מדי- מתכון של אמא שלי, היא יודעת לבשל רק לגדוד" כחכחתי בגרוני... נשמע מעולה, ממש נחמד מצידו... הוא לא נראה מהמבשלים... מצד שני, גבר בן 35, מתישהו בטח למד להכין משהו... ממישהו... "וואלה? מתאים- אני כבר באה, רק מסדרת פה רגע"....
כמה שהתפדחתי לצאת מהדירה עם פיג'מה, להחליף חולצה לא היה לי נעים- שלא יחשוב שאני מתגנדרת בשבילו חלילה... מה שכן, העפתי את המשקפיים ושמתי עדשות. בכל זאת, יש גבול לכל דבר.... אומנם עברו איזה שלוש שנים מהפלרטוט הצולע שהחלפנו פעם בחדר מדרגות (כשהתנדב לעזור עם המים המינרלים) אבל עדיין... היה בו משהו חביב, אפילו מעניין... דפקתי על הדלת.
"פתו-ח" הוא צעק. נכנסתי, לא מוצאת כ"כ את מקומי. בסוף נשענתי על המשקוף בכניסה למטבח. "מריח טוב.... מה בתפריט?" הוא ערבב קלות וענה "עגבניות, מקווה שתאהבי" לא מתה על זה, בינינו, אבל מה איכפת לי. אני אהיה נחמדה. "נאכל פה בשולחן?" שאלתי.
כשהתיישב על השרפרף לידי אמר "איזה ריח כיפי של סבון יש לך- זה באוויר. ריח של בית." העיניים שלו, חומות ושקטות, נעצרו על פני, כאילו נתקלו בי לראשונה. המבט הזה בלבל אותי. רק לקחתי שלוק ראשון מהמרק וכבר הצלחתי לטפטף על החולצה. כתם צמיג ואדמומי התפשט על ההדפס, כמעט רותח. יופי, ממש אלגנטי. עמית דווקא נראה משועשע- את רוצה לנסות לנקות את זה?" התייעצות קטנה ביני לבין עצמי- והתשובה היא לא. "אממ.. לא משנה, אולי אחרי המרק" הוא נגע לרגע בידי ואמר "אז חכי, אני אחפש לך משהו לשים במקום, שלא תשבי ככה..."
אחרי שקט של 2 דקות הלכתי לחדר שינה, לראות מה איתו. המרק שלו מתקרר בינתיים, חבל. "אני לא מוצא כלום, הכל בכביסה" הפטיר. הטלפון צלצל בסלון והוא רץ אליו- "תחפשי לך משהו בינתיים, צד שמאל למטה, נראה לי שיש שם משהו במידה". פשפשתי בערמה. יש לי הרגל כזה להוציא דברים רק מהאמצע, ובאמצע הייתה גופיית סבא- לבנה ובלויה אך נקייה. גם צמודה יחסית... מעניין אם היא של חברה קודמת... אולי של גרושתו... הצצה זריזה במראה גילתה לחרדתי שהיא גם שקופה למדי.. פטמותיי הוורודות הזדקרו דרכה, וקווי המתאר לא השאירו הרבה מקום לדמיון... חשבתי כבר להחליף חזרה וזהו, רק שאז עמית נכנס...
"מצאת?" הוא קרא, וקפא לרגע, הטלפון בידו... "אני מצטער" גמגם, "לא התכוונתי להתפרץ...." לא הצלחתי להחליט מי מובך יותר, הוא או אני. "זה בסדר" אמרתי, ונותרתי נטועה במקום. הוא לא זז. רק הישיר מבט ונשען על הקיר. "לא יכול להוריד ממך את העיניים..." הוא לחש. הסמקתי בטירוף, הרגשתי את האודם מתפשט בלחיי, פועם בראשי.... לא יכול להיות שזה באמת קורה עכשיו............
"בוא לפה" העזתי לענות בסוף, בשקט, והוא התקרב, נוגע- לא נוגע. הרטבתי את שפתיי, נרגשת. נצמדנו, וידיו ליטפו את צווארי, מסיטות תלתל בהיר לאחור... משתהות על פניי. הרגשתי שיכורה לרגע, מהופנטת אליו. אחזתי בכתפיו החסונות והוא משך אותי אליו, מחייך חיוך שובב... נשמנו פנים אל פנים, מתקרבים אבל מותחים את הרגע... כשלא יכל יותר הוא הצמיד אותי לקיר, לנשיקה עמוקה ומתוקה... ידי גלשו מתחת לחולצתו, מלטפות את בטנו המוצקה, נתלות בו... לא האמנתי כשהרגשתי את איברו מזדקר במכנסיו, גדול וקשה כל כך, נשען אלי.... רטיבות חמימה החלה להספיג את תחתוני... אלוהים......
עמית מש לאחור, מתנשם קלות, בוחן את תגובתי. "את רוצה אותי שירה?" הוא אמר ובלע את רוקו. נאנחתי.. אין דבר שאני רוצה יותר עכשיו... הורדתי באיטיות את הגופייה הלבנה ונשענתי על הקיר הקר, שומטת אותה מידי. מרוצה מהתשובה, הוא ניגש לאט, מסיר את חולצתו ונצמד בשנית, חופן את שדיי הרכים... מלקק פטמה אחת, לש את השנייה... ידיי עברו בשערו, מושכות אותו אלי. פתאום נפל על ברכיו והחל מנשק את בטני.. "כל כך חלק ונעים" מלמל.... הוא משך מטה את הטרנינג האפור שלי, והותיר אותי בתחתונים ורודים ורטובים. ידו החמה גלשה לתוכם, מלטפת ועוטפת.... הוא הסיט אותם הצידה, מלקק את איברי הנרגש בלשון גדולה ורטובה... גנחתי מעונג... זה היה כל כך טוב.... הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד יותר, שגופי נוזל כולו... ברכי נשמטו אל השטיח הלבן והתיישבתי מולו. הושטתי את ידיי אל מכנסיו והחלתי לפתוח את הכפתורים, אחד אחרי השני. איברו המשתוקק מילא את תחתוניו, מבצבץ כבר החוצה. הייתי חייבת לגעת בו, לטעום אותו. עמית סילק את מכנסיו בחופזה ואני רכנתי לעברו, מכניסה את איברו המשתוקק לפי, סוגרת את שפתיי על כיפתו הבוהקת... מלקקת אותו לכל אורכו.... מוצצת ברכות, עולה ויורדת... ידיו אחזו בשערי ומשכו אותו כזנב סוס לאחור.... "אני לא יכול יותר" הוא אמר בקול צרוד.. נשכבתי לצידו, מתנשמת קלות. לא סיימתי איתו......... וגם הוא רצה עוד....
כשהפך אותי על בטני נאנקתי חלושות... הידיים שלו הטריפו אותי- כ"כ גדולות ומלטפות... הוא נשכב עלי כשרגליו חיצוניות לשלי, והחדיר את איברו הזקור והרחב לכוס הרטוב שלי, בתנועה איטית ומחליקה.... הוא החל יוצא ונכנס, עמוק ולאט... מפשק את פלחי ישבני וגוהר מעלי... יותר ויותר חזק.... עמית גנח ונאנח, מרחיב אותי עוד ועוד.. פנימה והחוצה... ידיו ננעצות בבשרי.... גמרתי בהתפוצצות חושים מטורפת, כזו שלא הרגשתי הרבה זמן.. הכוס הפעור שלי נרעד והחל מתכווץ סביבו, סוגר על איברו הענק, עוטף אותו בחמימות מחליקה... הוא גנח בחוזקה ונדחק לתוכי פעם אחת אחרונה, רגע לפני שגמר, ממלא את כולי בנוזל חם ולבן ודביק.... הרגשנו את הדופק בנקודת החיבור... הרגשתי את הדופק בכל מקום בגוף... עצמתי את עיניי ושקעתי אל הרוגע הזה..... איזה תענוג..............................