div>ימי הסליחות כבר עברו והשנה החדשה מתקרבת בצעדי ענק.
תחושת התחדשות באוויר, הזדמנות למשהו אחר.
את חשבון הנפש כבר עשינו והתכניות לשנה החדשה ממש בעיצומן - איך יהיה בלימודים, לאן אסע לטייל ואיך אשרוד עוד שנה בתפילות הארוכות בבית הכנסת השכונתי.
אני כבר בן 28, דתי לייט יחסית, סטודנט למדעי החברה באוניברסיטה העברית. חי את החיים הטובים כשאפשר.
החגים תמיד היו מעיקים כי בילוי ממושך אצל ההורים אף פעם לא נגמר טוב.
יומיים חג אף פעם לא הטיבו עמי.
שנה אחת ביליתי בשליחות בקהילה יהודית בארה"ב, שנה אחרת אצל חברים בכפר סטודנטים בדרום והשנה הכף הוכרעה לטובת ההורים, כי גם את זה צריך לעשות..
הגעתי לתפילת שחרית של היום הראשון באיחור מסוים, התעלמתי מהמבט של אבי ושקעתי במילים במחזור.
השנה, בעקבות הביקוש הגדול למקומות, חלק מעזרת הגברים הוקצה לטובת הנשים, כך שבדיוק במקביל אלינו, מעבר למחיצת העץ הרעועה, ישבה קבוצת נשים.
המבט נדד מהתקרה, אל המנורה, אל ארון הקודש ואל מעבר למחיצה, שם קלטתי זוג עיניים בוהות בי בחזרה. אם לא דמיינתי, אני חושב שאפילו חיוך קטן נצץ לו שם.
מרוב מבוכה חזרתי לסידור שלי.. מנסה להמשיך להתפלל עד ששוב היינו צריכים לעמוד.
הפניתי את מבטי לעבר המחיצה - היא התפללה, בלחש, שקועה בסידור שלה ומאפשרת לי לבחון אותה.
שמלה בגווני שחור, אפור ולבן ישבה באופן מושלם על גופה. מחטבת את המתניים והירכיים, מותירה זוג רגליים ארוכות עד אין סוף הנעולות בסנדלי רצועות כסופים.
היא נראתה כבת 35, מתקרבת ל40.
שיערה היה פזור, ללא מטפחת או כובע, מה שהיה מוזר בהתחשב בגילה.
שכחתי את עצמי עד שקלטתי שהיא מסתכלת עליי בחזרה, עכשיו שנינו חייכנו וחזרנו להתפלל.
בהפסקה לפני תקיעות השופר יצאתי החוצה, להפשיר מהקור ששרר בפנים.
שקעתי במחשבות הרות גורל לגבי משך התפילה הלא נגמרת כששמעתי "שנה טובה איתי".
לא הבנתי מי ניגש אלי וקורא לי עד שהרמתי את ראשי וראיתי אותה.
"אתה בוודאי מתפלא איך אני יודעת את שמך אם מעולם לא נפגשנו.. ככה כשאת יושבת ליד גברת לוי - אני כבר יודעת עליך יותר ממה שאתה יודע על עצמך" אמרה וצחקה.
"זו אמירה מחייבת" עניתי לה, "ושנה טובה גם לך.. גברת...".
"רונית, סתם כך, ממש לא גברת".
"אתם חדשים כאן בשכונה? לא זכור לי שראיתי את אותך לפני.." שאלתי אותה.
"אנחנו לא מהשכונה הזו.. אנחנו גרים במרחק כמה רחובות מכאן, פשוט חיפשתי מניין אחר.. נמאס לי מהתפילה אצלנו והחלטתי לפתוח את הראש, לגוון".
"אנחנו?" שאלתי, "את נשואה? זו בעצם פאה על הראש שלך?"
"כן" היא אמרה בגיחוך.. "כבר חשבת שאני רווקה? מחמיא לי.. אבל חמש לידות כבר מאחורי והגיע הזמן להשקיע בעצמי".
"לא התכוונתי לזלזל" אמרתי בקול מהיר, "את פשוט נראית מדהים" אמרתי תוך כדי הסתרת המבוכה.
"אז איפה שאר המשפחה שלך?"
"עם בעלי, בבית כנסת אחר.. הם צדיקים, זו אני שחסרת סבלנות ורק מחכה שהימים הנוראים באמת האלה יעברו כבר".
"ספרי לי על זה.. מבחינתי, כל דבר כבר עדיף על התפילות המרוחות האלה" עניתי בהסכמה.
"חמוד אתה.. ועוד כל כך צעיר.. כשתהיה בגילי, כבר באמת יימאס לך. גם ככה ראיתי שהראש שלך עסוק בי יותר מאשר בסידור שלך".
"צודקת, אישה כמוך היא המרענן היחיד בבית הכנסת הזקן הזה.. אם ההורים לא היו דוחפים אותי ועושים לי פרצופים כשאני נשאר בבית, מזמן הייתי עושה את זה".
"זו הבעיה שלך? לא חסרים בתים ריקים בשכונה בשעות התפילה.. פשוט תבחר, תרצה שאשאיר לך מפתח לשלי? " שאלה, בדיוק כשנגמרה ההפסקה והיינו צריכים לחזור לתפילה.
מיותר לציין שבשאר התפילה כבר לא הייתי מרוכז בכלל.. המחשבות על השיחה, ההצעה שלה, שפת הגוף שלה.. כאילו משדרת משהו אחר.. קיוויתי לתפוס אותה בסיום התפילה, אך היא נעלמה.
בתפילת הערב של אותו היום, ניגש אליי ילד קטן ואמר "אמא מוסרת שהמפתח יהיה בעציץ הקטן בפינה, רחוב הציונות 8".
הלב דפק במהירות.. זה היה אמיתי? היא באמת שלחה את הבן שלה? היא משאירה לי בית ריק? היה נראה חשוד ומעניין בו-זמנית.
כל הלילה התהפכתי במיטה.. ללכת? לא ללכת? בסוף נרדמתי.. לא היה לי סבלנות ליום השני של ראש השנה.
התעוררתי לקול קריאותיה של אמא שלי, השעה כבר הייתה 8:30, אני באיחור של שעה מאז התחילה התפילה..
התלבשתי במהירות ויצאתי מהבית.. לא הייתי מרוכז ורגליי נשאו אותי אל עבר רחוב הציונות.. עמדתי בכניסה למספר 8. בית פרטי, צנוע, ישן למראה עמד מולי..
ניגשתי למדרגות שהיו בכניסה, זיהיתי את העציץ הקטן ומצאתי בתוכו את המפתח.
פתחתי את הדלת בזהירות ובחשש והבית נגלה לעיני.
התריסים היו מוגפים חלקית ואור עמום אפף את הבית.
"חשבתי שכבר הלכת להתפלל" אמר הקול והקפיץ אותי.
היא יצאה אלי מכיוון הסלון.. לבושה בשמלה כסופה על חולצה שחורה, נועלת נעלי עקב שחורות מבריקות ושיערה פזור.. "היום זה השיער האמיתי שלי".
"לא חשבתי שתהיי כאן" גמגמתי, "חשבתי שאת הולכת להתפלל".
"ומי יראה לך את הבית?" צחקה.
היא הגיעה לכיווני, לקחה את ידי בידה והובילה אותי למטבח.
בקבוק יין ושתי כוסות היו מונחות שם.
"שנה טובה" אמרה והגישה לי את הכוס.
דיברנו, הכרנו, קישקשנו.. ידיה ליטפו את ידיי, עלו במעלה החזה שלי ולפני שהבנתי מה קורה הפנים שלנו היו קרובות והנשיקה כבר הייתה בלתי נמנעת.
"את מבוגרת ממני, את אמא לילדים" נרתעתי לאחור.
"ולי לא מגיע להנות? לקוות לשנה אחרת? סוערת".
היא המשיכה ללטף אותי, פתחה את כפתורי חולצתי.. נעמדנו.. ידיה ליטפו את גופי, סובבו סביב פטמותיי שהתקשו.
הושטתי את ידיי, ליטפתי את מותניה. הרגשתי את בטנה החטובה.
היא פתחה את החגורה שלי, הורידה את מכנסיי והובילה אותי לסלון.
היא התיישבה על הספה כשאני עומד מולה בבוקסר בלבד.
היא קרבה אותי אליה, נשקה על הבליטה שנוצרה, חפנה את ישבני ובעזרת שיניה הורידה את הבוקסר.
הזין שלי קפץ מולה. היא חייכה, הביטה אליי במבט חושני והכניסה אותו לפיה.
תפסתי את שערות ראשה, עיסיתי את הקרקפת שלה.
היא משכה ודחפה אותי, זיינה את הפה שלה לפי הקצב אותו הכתיבה.
הגבירה את הקצב עד שהרגשתי שאני כמעט ומתפוצץ והוצאתי אותו ממנה.
העמדתי אותה לפני, פתחתי את רוכסן שמלתה ועזרתי לה להחלץ מתוכה.
שדיה היו חפונים בחזית תחרה לבנה שתאמה לתחתון.
הודות לנעלי העקב היינו בגובה דומה.
התכופפתי, חילצתי שד אחד והתחלתי למצוץ אותו, באיטיות, במעגלים, תוך נשיכות עדינות.
חילצתי את השני והמשכתי ללקק אותם תוך כדי שידיי ירדו מטה, מלטפות מעל לתחתון.
הרגשתי את הרטיבות שלה כשהורדתי אותו..
היא הסתובבה, נשענה על הספה ולחשה לי "אני רוצה להרגיש אותך בפנים".
"חכי" ביקשתי..
הזין שלי התחכך בישבנה בזמן שידיי עטפו אותה, פתחו בעדינות את שפתיה וליטפו את הדגדגן.
הרגשתי את נשימותיה הופכות כבדות, איטיות.. גופה נמתח ממש כשהרגשתי זרם עדין בוקע מתוכה.
"אתה מטורף" היא אמרה, מתנשפת, "תחדור אלי, עכשיו" ואני חדרתי מאחוריה.
בתנועות קצובות המשכנו עד לגמירה אדירה.
מותשים, התלבשנו, ניקינו, העלמנו ראיות..
כשנפרדתי ממנה כבר הייתה שעת סיום התפילה.. זמן לכולם לחזור הביתה.
"הלוואי והתפילה שלך תהיה מועילה, כמו שהייתה מועילה לי עכשיו" אמרה בחיוך, נשקה ללחיי וסגרה מאחורי את הדלת.
עכשיו אני יודע שללא ספק, הימים הנוראים מאחורינו.

אשמח לקבל תגובות והצעות נוספות למייל שלי.