div>כבר כמעט שבועיים שאני רואה את הפרצוף שלה בחדר האוכל של החברה, ופתאום היא כאן איתי, בחדר הישיבות..
שנינו היחידים שהגענו בזמן לדיון ארוך, בעוד כולם מאחרים, כרגיל.
היא התרכזה במסך הטלפון שלה כשבהיתי בה - צעירה, נראית בגילי, עם חצאית לא ארוכה מדי, חולצה עם שרוולים קצרים ומטפחת שמכסה חלק מראשה.
היא הייתה מאופרת בעדינות עם אודם בהיר, כמו ידעה על החולשה שלי.

"חדשה כאן? " בלעתי את הרוק והעזתי לשאול.
" כן, יחסית, קצת יותר מחודש.. אבל כבר עמוסה מאוד".
"זה הקסם כאן" חייכתי, "הם יודעים לגרום לך למחויבות עוד לפני שהספקת להתיישב על הכיסא ביום הראשון".
"טוב לראות שאני לא היחידה שמרגישה כך, וגם לא הדתייה היחידה בחברה הזו" היא הגיבה.

הספקתי להציג את עצמי בדיוק רגע לפני שכולם להגיע וחדר הדיונים התמלא.
עבר לו יום עמוס עד שלקראת השעה 5 וחצי הגיע מייל.. ממנה..

"אני קצת מתפדחת, אבל אין לי מישהו אחר לשאול.
אתה מכיר מקום שעושה משלוחי אוכל לכאן?
חייבת להשלים שעות ואני מתה מרעב"
"תרגישי חופשי, כולנו היינו חדשים פעם :)
יש סושי מעולה ממש מעבר לרחוב.. אזמין כבר לשנינו, באיזו קומה את יושבת?"
כעבור מספר דקות מייל חדש הגיע "2" נכתב בו, ולא מעבר.
אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי יוצא מהמעלית בקומה 2, עם שקית של סושי טרי ביד, מציץ בין המשרדים הריקים ומחפש אותה..

"היי, נשארת לבד בקומה, לא מפחדת?" שאלתי.
היא הרימה את הראש מהמסך, מחייכת "לכן דאגתי לי לחברה נעימה" היא ענתה.

השיחה קלחה וזרמה, ושמחתי לראות שהיא לא נבהלה כשהיד שלי מצאה את מקומה על הירך שלה.
היא עטפה אותה בחום עם היד שלה וחייכנו זה לזו.
הדלת נסגרה והבגדים נשארו עלינו, בכל זאת.. אנחנו בתוך החברה.
רק שבדרך הביתה היא ביקשה שאעצור ליד הסופר פארם, סתם כי זה לא נעים להמשיך הביתה בתחתונים רטובים.