לאחר מספר שבועות שגרתיים למדי, השמים הים תיכוניים התעבו והתכסו לפתע בענני מלחמה אפורים. מלחמה מוזרה, בלי ריח של אבק שריפה באוויר, בלי מילואים בצו שמונה בדרום ופגזים ששורקים מכל עבר. הפעם זה היה שונה. זה התחיל כשאנשים החלו להתעלף ברחובות במדינת בה הומצא הפלא השמיני בתבל - עלי אקספרס. הקורונה. השם החמוד של הבירה הצהובה ביותר ברמי לוי הפך לשם נרדף ומפחיד של פחד ומוות, וכולנו נכנסנו לשגרה מעיקה ולסגר.

לשמחתנו לא אני ולא טלי הוצאנו לחל"ת, אך בהחלט נדרשנו לעבוד מהבית מכיוון שהילדודים שלנו לא יכלו להישאר לבד בבית.

זו הייתה תקופה שהתחילה בלא מעט חששות שלי ב-איך נסתדר עם הילדים, שלושה קטנטנים שהתחביב המרכזי שלהם הוא לנסות לפצוע את עצמם בצורות שונות ומשונות. אבל בסופו של דבר כולם היו מקסימים ונהדרים, ומה שאנחנו לא הצלחנו עם החינוך שלנו הצליחו השיחות בזום מול הגנות, משחקי מחשב וספרים ובעצם כל מה שמשפחה ממוצעת עשתה בתקופה הזו מעבר מלהתפוצץ מחנק בתוך הבית.

במהלך הקורונה גם אני, כמו כולם, הוטרדתי בחיפוש אובססיבי שמשתווה רק לחיפוש שידוך כשאתה רווק חרדי בין 23, לפרויקט קורונה, משהו שעשיתי, שלמדתי, כזה שלא ידעתי לעשות בעבר, תחביב או בניה של משהו, כזה שיתן משמעות לסגר.

בתוך ארגז קרטון מצהיב איתרתי מכשיר ווידאו ישן ומכוסה אבק, עטוף בשקית מתפוררת כתומה שהסתתר לו בבוידם של ההורים שלי, עם לא מעט סרטי וידאו מהעבר. הוידאו הישן הזכיר לי המון נשכחות מהילדות, תקופות יפות שלא יחזרו. אחזתי בקלטות העבות, ובגוף הקשיח שלהם, ודמיינתי את עצמי רואה את סרטי הילדות שלי עם הילדים, מעביר להם את חווית הצפיה שלי בטלוויזיה כילד.

מכשיר הווידאו השחור והמאובק העסיק אותי אחר צהרים שלם, ולקח לי כמה שעות טובות בכדי להבין שהוא כבר לא יעבוד כנראה לעולם. לקח לנו עוד אחר צהרים שלם בשעה שהילדים פירקו אותו לגורמים בחצר, והאזינו לי בעניים כלות כאשר הסברתי להם בגאווה איך שוברים קלטת ישנה, ומוציאים את הסליל השחור. ואז אפשר להעיף אותו ברוח, לקשור לו אבנים קטנות ולעשות רוגטקה. לקח לי עוד מספר דקות מרוגשות וכמה צעקות של טלי כשראתה את הבלגן שנוצר דרך חלון המטבח, כדי להבין שזה היה רלוונטי לחיים כשהייתי ילד, כשהעולם היה פחות מדויק.

לאחר חמש דקות של משחק בסרטי הוידאו וכמויות אדירות של סלילי וידאו היו מוטלות בכל מקום, נאחזות ברוח בעץ התאנה העתיק ומתפזרות בחצר המטופחת, הבנתי שאת פיסת הזיכרונות שלי כדאי לאסוף ולהשליך אחר כבוד לפח.

לכן נתתי לילדים שקית כתומה ענקית לאיסוף הפסולת של הסלילים לפני שרוח הצהרים תגיע מהכיוון ההפוך ותעיף אותה ישר לשכנים האהובים והפדנטיים שלנו, שוחרי הטבע, ממחזרי הסוללות ושוטפי הכוסות החד פעמי. לאחר מכן הושבתי אותם אל מול המומינים ביו טיוב והלכתי לענות למיילים מהעבודה שנערמו בתחתית המייל.

וכך שרדנו את התקופה הזו, בלי מפגשים מעניינים או חברים, הרבה יותר עבודה על הבית שלנו, על החינוך, על הלחצים שהילדים מפעילים ואיך אנחנו מושפעים מכך, וכל זאת תוך כדי עבודה, ותוך כדי מחקרים סטטיסטים שעשיתי במסגרת התפקיד שלי. סך הכל שגרה רגילה.

אה, וקרה עוד משהו, אני וטלי גילינו את עצמנו מחדש. התקופה הזו שלא נפגשנו עם משפחה, והמעטנו להיפגש עם חברים קרובים, הייתה מרתקת ברמה הזוגית. יצאנו לטיולי ערב יד ביד כמעט כל יום, מאזינים בשקט לקולות המואזין הנישאים מסביב להרים המעוגלים שהקיפו אותנו, כשגלי הקול העבים מכים כפינג-פונג מהר אחד למשניהו וחוזרים חלילה.

"את חושבת שאם אפעיל בלוטוס אצליח להשתלט על הרמקול שלו" שאלתי את טלי באחד הטיולים שלנו, הטכנולוגית מביננו.
"אתה לא תצליח זה רחוק מידי" אמרה טלי בידעדנות שעצבנה אותי. "וחוצמיזה" הביטה בי בחיוך זחוח, "עם כל העומר אדם שלך כנראה לא ירגישו בהבדל".
"חה חה חה". עניתי לה מעמיד פני נעלב וגם קצת לא מעמיד אלא נעלב באמת. "ואם הייתי נותן להם מהאוכל שאת מבשלת הם היו צמים רמדאן לאורך כל השנה" פוגע במתכוון בנקודה רגישה.
"לא מצחיק בכלל" אמרה טלי ונתנה בי מבט מלא פאסון.
"אני לא צוחק, כרובית מטוגנת זה ממש טעים!" אמרתי בסרקזם.
"איין אתה בעל קקה" אמרה טלי וראיתי שהיא מתאמצת לא להפגע ממני. נושא האוכל הוא רגיש אצלנו. אבל גם עומר אדם.
"לא, באמת – אולי טעיתי ובכפר למטה גרים ארנבים ולא ערבים, ואולי אולי הם יעופו על האוכל שלך". סיבבתי את הסכין והצטערתי מיד לאחר מכן. טלי התקדמה במהירות, פגועה בחושך ואני התקדמתי בקצב איטי מאחריה, לא "לרדוף" אחריה אבל מאידך הלכתי הכי מהיר שאפשר לי האגו אבל היא התקדמה מהר ממני ונעלמה בחושך של השביל ההיקפי. לאחר כחצי קילומטר הבנתי שהיא כנראה התקדמה לכיוון הבית.

התקדמתי במהירות בחושך בדרך הקצרה המובילה לרחוב שלנו, דורך על שביל עפר העשוי מחול דחוס ואבנים קטנות. מסביב הכל היה מוקף בעצי זית עתיקים שאיש לא טיפח כבר שנים. לפתע שמעתי קול בשיחים שמולי. עיני ניקבו את החשיכה שהשתררה מסביב אבל לא ראיתי כלום. אולי זה שועל או נמיה שברחה בעשב. המשכתי בזהירות להתקדם בשביל, מטר אחר מטר. הרגשתי את החשש מתגנב ללב שלי. ומה אם אלו פורצים שהגיעו מהכפר? למרות הקור הרגשתי זיעה קרה מכסה אותי. לא רציתי לחזור אחורה ולעשות את כל השביל מחדש. הישוב שלנו אמנם לא גדול אך ההיקף שלו לוקח כ25 דקות של הליכה מהירה. כבר הייתי קרוב למדי לבית ככה שהמשכתי ללכת, אוזני כרויות לכל רחש.

"איממלאאה" נפלט מגרוני כששמעתי רעש חזק מאוד בשיחים שלפני. יש שם משהו בוודאות. משהו נפל שם. הרגשתי את פעימות הלב שלי רצות ואנדרנלין משתלט עלי חסר שליטה. יש שם משהו בטוח וזו לא חיה. בחלקיק שניה החלטתי לברוח כל עוד נפשי בי ולחזור על עקבותיי ממש לא עניין אותי מה יש שם או אין שם זה היה משהו שזז שם, לא משהו קטן. בנאדם ככל הנראה. באותו הרגע הבנתי שיש דמות מאחורי. זיהיתי צללית אדם באלכסון אלי מתקרבת אלי בשקט רגליה מפלסות בתוך העשב. הסתובבתי במהירות לכיוון השני והרגשתי את ידיים קרות שאוחזות בי בצוואר. "הצילווו" נפלטה לי יבבה אמיתית וניסיתי להשתחרר בתוך החושך.

"אלללה וואכבר" שמעתי את הקול צועק לי "אאההההה" צעקתי בחרדה. שבריר שניה לפני שהבנתי שהקול הזה מוכר לי.

"אאללללה וואכבר ראש כרוב אחד" אמרה טלי והדליקה את הפנס של הטלפון. "אללה וואכבר פחדנייי" צחקה עלי והאירה את פניה בפנס כמו בערב צ'יזבטים.

"לא פחדתי בכלל" רציתי להגיד. אבל הייתי עוד מבועת מידי. הרגלים שלי רעדו בחוסר שליטה.

"בחיים אל תצחק על הבישולים שלי או שתחטוף, שמעת??" אמרה טלי בחיוך. היא כנראה לא הבינה שהייתי בסערת רגשות בתוך החושך. הסדרתי את הנשימה שלי לאט לאט והתאוששתי. לאחר מספר דקות סיימנו את השביל ההיקפי והמשכנו לעבר הישוב

מזג האוויר היה קריר ולח וזה עזר לי קצת לחזור לעצמי.

"את מבינה שאת עוד תשלמי על זה" אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה.
"כן, אני יודעת" אמרה טלי בחיוך של מישהו שמרוצה מעצמו.

חזרנו לדרכים הסלולות של הישוב, דורכים ברעש על עלים יבשים שהצטברו על השבילים הרחבים, מייצרים רעש של אלפי מצות שמורות נשברות עם כל צעד שלנו כשרק פנסי הרחוב חושפים אותנו לסרוגין כשעברנו מתחתיהם.

"סך הכל פינוק כל הקורונה הזו" אמרתי לטלי בעודי צועד בצעדים מדודים, צולח גרם מדרגות אפור עשוי אבן מקומית מסותתת.
"מאווד" אמרה טלי ונותנת לי יד חמה. "תגיד את זה לאלו שיצאו לחל"ת". הוסיפה.
"נכון" עניתי. "מעניין מה המצב של דוד ומיכל" אמרתי כדרך אגב למרות שזה נושא שרציתי להעלות שוב כבר בכמה הזדמנויות לפני כן.
"אה, הם בסדר בדיוק דיברתי עם מיכל השבוע" אמרה מיכל סתמית.
"לא ידעתי שדיברתן, אחרי מה שעברנו הם דיי נעלמו בחודשיים האחרונים" אמרתי מופתע.
"גם אנחנו נעלמנו" אמרה טלי.
"נכון" , את צודקת. הוספתי לאחר הרהור קל. "גם השגרה וגם הקורונה" אמרתי.
"אני חושבת שהשגרה, והקורונה היו בעיקר התירוץ "
"מה הכוונה"? שאלתי בעניין.
"היה צורך לתת להכל לשקוע" אמרה בהרהור "אני חושבת" אמרה טלי וראיתי את עינה חושבות.
"ומה דעתך?" שאלה אותי והאטה את קצב הליכתה.
"אני עדיין לא עיכלתי את מה שהיה. הכל נראה לי כמו חלום מוזר שלא הגיוני שהתרחש אי פעם.
"אתה צודק" אמרה טלי והמשכנו ללכת יוצאים משביל אחד נידח לשביל נידח אחר בישוב, משוטטים כמו זוג אוהבים בין עצי הזית העתיקים, שמלאו את השבילים הבהירים באלפי כתמים מרוחים שחורים על רצפת הבטון שסביבם.
"ומה את חושבת היום אחרי ששקעו התחושות?" שאלתי בעניין
"אני חושבת שאני יותר מידי פוחדת לאבד אותך" אמרה טלי.
"מה הקשר לאבד אותי? מה הכוונה"? שאלתי בחוסר הבנה.
"תראה, השבת הייתה מדהימה, וזה היה מדהים עבורי "- אמרה טלי והנמיכה את קולה, מביטה ימינה ושמאלה לוודא שאין עובר אורח אקראי שיאזין למה שהיא אומרת.
"אבל אתה ומיכל נראיתם כל כך חמודים ביחד שאחרי זה התחלתי לקנא" אמרה טלי.
"בגלל זה התרחקת ממני מעט בזמן שלאחר מכן, בשבועות שלאחר מכן" שאלתי?
"קצת" ואני לא גאה בזה. "אז אל תסתכל עלי במבט הזה שלך" אמרה ועשתה לי "נו נו נו" עם האצבע.

"בסדר בסדר" אמרתי בחיוך וקיללתי אותה בלב על הזמן שהיא הייתה רחוקה ממני. חשבתי שזה העומס בעבודה שמתיש אותה.
המחשבות התרוצצו לי בראש. יכולתי להבין אותה אולי. חוויה של פעם בחיים עם אנשים אחרים.
מצד שני אני לא חשבתי על זה ככה כלפי מה שהיא עברה עם דוד, כשהייתה חבוקה בו, מאפשרת לו את הגוף שלה ועוד מתרצת את זה ב"רק בפתח, לא יותר", הפוך, אני באותו הרגע הרגשתי שאני אפילו אוהב את טלי יותר.
שהאהבה שלנו חזקה יותר וחזקה כל כך שאני יכול להיות עם מישהי שהיא לא טלי ועדיין בלב שלי יש את כל המקום לטלי ורק אליה. שאני אוהב רק אותה. הרגשתי שהאקט עם מיכל היה מעניין אבל לא משהו שליבה בי אהבה אליה או הוריד את האהבה שלי לטלי.

"אתה מבין?" אמרה טלי בשקט, קוטעת את רצף המחשבות המהיר שלי, "ישנתם לכם שמה בתוך המיטה, וזה היה נראה שאתם פשוט מתאימים אחד לשני" אמרה טלי והשפילה את עינה.

"קודם כל, אנחנו לא מתאימים! שנית – אפילו לא גמרתי באותה הפעם ונשארתי לא מסופק מזה עד היום! ושלישית – גם את ודוד לא הייתם בשקט לאורך הזמן הזה". אמרתי, משתדל לרכך את ההתרסה שבקולי.

"שמעת אותנו"? שאלה והסתכלה עלי ומיד השפילה שוב את עיניה לחולצת הספורט הורודה והצמודה שלבשה עליה.

"נגיד ששמעתי קצת" אמרתי, מנסה להמעיט מערך המידע שזה עתה גיליתי לה.
"ואני מפרגן לכם" הוספתי אחרי שתיקה קלה של שנינו.

המשכנו ללכת בשקט, מאזינים לרעש שנוצר מצעדנו במגע סנדלי השורש ברצפה המחוספסת.

"אני אוהבת אותך, אתה יודע"? אמרה טלי ונעצרה מולי, החיוך החליף את הפנים המופתעות שלה. והביטה בי שוב במבט שגרם לי להרגיש שוב ושוב שעשיתי את הבחירה הכי נכונה לגבי בת הזוג שלי לחיים.
"גם אני אוהב... אותי "עניתי וחיבקתי אותה.
"חה חה חה" אמרה והתחמקה מהחיבוק שלי. אני מבינה שאתה מנסה לבנות את בית המקדש" אמרה טלי.
"אני"? שאלתי בחוסר הבנה? "למה"?
אני אחרת לא מבינה למה אתה אוסף בדיחות קרש בלי סוף." אמרה ודיגדגה אותי. רדפתי אחריה במעלה השביל ותפסתי אותה אחרי כמה צעדים והדבקתי לה נשיקה על הפה. המשכנו להתקדם חבוקים כשכל אחד מוכן להגיב במידה והצד השני ידגדג אותו.
“אז את מסכימה שמגיע לי פיצוי"? שאלתי בחיוך כמה דקות לאחר מכן ודגדגתי אותה, תוקע אצבע אחת בצלעות שלה תוך שאני מנצל את הרגע שהפסיקה לשמור על עצמה כדי לענות לי.
"על מה פיצוי? שאלה טלי וצחקה. אתה עולה מתימן? אתה נפגע גזזת?" שאלה בחיוך מתחמקת במודע ממה שאני בעצם מנסה לגיד.
"גזזת לא, אבל היכרתי מישהו שחבר שלו היה פעם תימני. תופס? שאלתי.
"אין בעיה" אמרה טלי ואני הופתעתי.
"מה אין בעיה?" שאלתי.
"אין בעיה שתזרום עם החבר התימני של החברשך' "
"חה חה חה" ניסיתי לצחוק בסרקזם אבל חמק לי צחוק אמיתי, נהנתי מהבדיחה של טלי.
"טוב, רק אם את מצטרפת אלינו" ניסיתי למשוך בעדינות את השיחה למקום שרציתי.
"בקיצור לא יקרה" אמרה טלי והחישה צעדיה קדימה.
"את סתם גזענית" צעקתי עליה מאחור והשגתי אותה "מה יש לך נגד תימנים"? אמרתי ובו בזמן קלטתי את דוד שרעבי, גבר מבוגר ממוצא תימני, צולע ועיוור בעין אחת (כשהיינו ילדים צחקנו שהשפריץ לו סחוג לעין ), דמות מוכרת ממקימי הישוב שלנו שעדיין מחלק סחוג לכל דכפין בכל ערב שבת, צועד לאיטו בדיוק מולנו ובטוח שמע אותנו.
"ערב טוב דוד" אמרתי בגמלוניות שעה שעברנו מולו. דוד שרעבי לא ענה, ספק שמע אותנו ספק כעס.
"שיטטט" לחשה לי טלי ושנינו התקדמנו מנסים לא לצחקק עד שנצא מטווח שמיעה.
"לא נעיםםם" אמרה טלי ומושכת את המם סופית כדי להדגיש את החוסר נעימות.
"שטויות" אמרתי ותהיתי לעצמי אם אקבל סחוג השבת.
"היית חוזרת על השבת הזו שוב"? שאלתי לאחר כמה דקות של צעידה ושתיקה.
"אני רוצה להגיד שכן, אבל אני אגיד לא" התחכמה טלי.
"למה"?
"לא יודעת" זה היה מדהים אבל התקשתי לראות אתכם ביחד. זה קרע אותי בימים שלאחר השבת. התחושה הזו שאתה נמשך למישהי אחרת. פחדתי לאבד את המקום שלי.
"את אף פעם לא תאבדי את המקום שלך בעיני" אמרתי לה בכנות רבה.
"מה אם פעם תתלהב ממישהי אחרת"? שאלה מתרפקת.
"טלי, זה לא יקרה" והוספתי "זאת אומרת, ברור שיכול להיות שאתלהב ממישהי. זה לא יהפוך אותך למקום שני לעולם. את האדם שאני הכי מעריך ואוהב בעולם ותמיד תהיי שם, במקום הראשון".
טלי שתקה, עטופה במחשבות שאת פשרן לא ידעתי.
"ויותר מזה, מה שלי חשוב זה להיות במקום הראשון אצלך. גם לי היה קשה לראות אותך עם דוד באותו הרגע. אבל ידעתי שאני במקום הראשון אצלך. ואני יודע שזה ימשיך ככה בביטחון מלא ולכן אני לא מרגיש רע עם זה".
"אני לא בטוחה שאני מסוגלת לחשוב ככה ובלי לקנא" אמרה טלי בשקט, עוטה על עצמה ג'קט שעד עכשיו היה קשור לה על מותניה. "שלא נדבר על הפן הדתי, איזה בושות ועוד רגע ימים נוראים" אמרה והתייסרה הפעם באמת. ראיתי את הכאב שלה ואת החרטה האמיתית שלרגע עברה על פניה כמו רוח לילה קרירה של סוף אוגוסט המבשרת את בואו של החצב והקרמבו.
"אם ככה, אז לא אנחנו לא צריכים לחשוב על דברים מהסוג הזה. חשוב לי שתהיי בטוחה ב100% איתנו". אמרתי והשלמתי ביני לביני עם זה שנהנינו בשבת אחת שלא תחזור. שלעולם לא נפתח שוב לדברים עם אנשים אחרים.
"את חשובה לי יותר מההרפתקאות האלו. ואני מכבד אותך ולכן לא נמשיך עם זה". אמרתי
טלי הביטה בי במבט שלא יכולתי לפענח. ציפיתי שהיא תודה לי, אבל זה לא קרה. במקום זה היא חייכה. לא אלי. היא נופפה לזוג חברים שהם גם חצי שכנים שצעדו ממש מולנו, משוחחים בשקט.
"הופהה תראו מי זה משוטט פה" שאלתי בחיוך תוך כדי מרפוק צרפתי לאיציק חברי וחיוך קטן לאישתו, רינת, שהייתה בהריון מתקדם. למעשה שניהם נראו בהריון מתקדם.
"הלכנו לחפש אתכם" התחכם איציק וחייך.
שוחחנו והתקדמנו איתם באיטיות לכיוון הבתים שלנו שמוקמו במעלה אותו הרחוב חלפנו על הבית שלהם, נזהרים ומתחככים בשיחי הגפן שהשתוללו והשתלטו על חלק מהמדרכה. השיחה הערה משכה אותם ללוות אותנו עד לבית שלנו ששכן במעלה הרחוב. הגענו לפתח הבית והמשכנו לשבת ולדבר על מדרגות האבן הטבעית שמובילות מהרחוב אל הבית שלנו, נהנים מהרוח הקלילה והשיחה המעניינת, בנושא הקורונה כמובן.
בשלב מסוים עליתי להדליק את האור בכניסה שיאיר לנו, והוצאתי בירות, ממתקי גומי ונשנושים. פיצחנו גרעינים כאילו אין מחר. כאילו זה שבת בערב. ככה זה כשלא צריך לקום פיזית ולנסוע לעבודה. הכל פשוט. וכיף.
פתחתי לאיציק ועבורי בקבוק בפותחן מפלסטיק.
רינת לקחה גם בקבוק לעצמה. כשבאתי לפתוח לה אותו היא אמרה "אני לא שותה בהריון אבל גם לגעת בבקבוק יכול להיות מנחם" אמרה וחיככה אותו בלחי שלה.
"תגידי לי כשתרצי שאחליף לך לבקבוק קר בהמשך" אמרתי בחיוך וראיתי אותה צוחקת.
"מה קרה שאתה לא לחוץ לישון כדי לקום לעבודה?" שאלה והביטה בי.
איי לאב יו קורונה זמזמתי לעבר רינת. איי לאב יו וורק פרום הום. קורונה קורונה.. שרתי ופיתלתי את הגוף בריקוד מטופש לצלילי השיר.
נהנתי לראות אותה צוחקת מהשיר הטיפשי שלי והצצתי בטלי שהביטה בי עדיין במבט מוזר שלא חלף.
בשעת לילה מאוחרת נפרדנו לשלום מאיציק ורינת בדיוק שניה לפני שהתחלתי לנקר מול הפרצוף שלהם מעייפות, אבל לא לפני שביצענו חיסול של 2 שקיות גרעינים שחורים ולאחר שהשכנים המבוגרים ממול רמזו בסגירת תריס גלילה מהירה וזועפת שהשעה כבר מאוחרת.
אספנו את קליפות הגרעינים ובקבוקי הבירה הריקים והשתרכנו במעלה המדרגות המובילות הביתה.
שנינו קרסנו למיטה. הנחתי את הכיפה על השידה שליד המיטה, מניח את ראשי על הסדין הרך ועצמתי עיניים.
"שמוליק, נרדמת"? שאלה טלי בשקט.
"כן" עניתי וחיקתי קול נחירה מוגזם.
"אני לא יודעת למה אני כל כך קנאית".
"שמוליק?" שאלה משלא עניתי. "נרדמת?"
"לא", אני פשוט לא יודע איך לענות.." אמרתי.
"כן בא לי לאפשר לך את הפעם הזו" אמרה טלי, פניה מונחות קרוב מאוד לפני. הסתכלתי בעניים היפות שלה ואהבתי אותה.
"טלוש, אנחנו לא נפגע בך. וזה בסדר. נוותר על זה". אמרתי בלב שלם ונישקתי את המצח שלה.
"אני לא רוצה שתוותר על זה" אמרה והביטה בי בעיניים ישר לתוך העיניים שלי.
"וזה אפילו קצת מחרמן אותי" אמרה בקול שקט יותר, כשראתה שאני שותק.
באותה שניה הייתי ער לגמרי. לא צפיתי את זה בא. "מה הכוונה?" שאלתי בזהירות.
"זה קצת מחרמן אותי שאתה מסוגל להמשך גם לאחרות" אמרה ותלתה בי מבט לראות את התגובה שלי.
"מה הכוונה?" שאלתי והרגשתי באופן לא צפוי את האיבר שלי מתקשה בשנייה אחת, מאפס ל100 והוא כבר עמד בתוך הפיג'מה.
"בתיאוריה זה גורם לי להתחרמן מזה. שאתה מסתכל על מישהי אחרת ויכול להמשך לשדיים שלה למשל" אמרה בבישנות לא אופיינית.
הרגשתי שהמסע שעשינו בחודשים האחרונים היה רק הקדמה למשפטים האחרונים.
"אתה נמשך גם לבנות אחרות הרי" המשיכה והרגשתי איך הסיטואציה הזו מחרמנת אותי בעוצמה.
"נכון" עניתי והרגשתי בושה קטנה בתוכי לשוחח על זה עם טלי.
"אז זה קצת מושך אותי" ענתה ומחתה את כל הבושה שצצה ברגע שלפני, בעוד היה שלה נשלחת ישירות אל הזין שלי. הרגשתי בעננים כשהיא ליטפה אותו.
"הוא כזה תפוח וגדול" אמרה חסרת נשימה, מערסלת אותו בידה.
"זה תמיד היה ככה"? שאלתי מנסה להתעלם מהעונג שמצטבר לי בין הרגלים עם מגעה של טלי.
"איפה שהוא בתוכי, כנראה שכן, זה חרמן אותי" ענתה.
"ואוו" אמרתי בכנות. אף פעם לא אמרת את זה..
"נכון, כי זה משהו חבוי כזה בתוכי.. אני אוהבת שאתה מיני כל כך, ושאתה נמשך לאחרות...ועדיין לא יודעת אם הייתי רוצה ש.." אמרה והשתתקה.
"ואת נמשכת לבנים אחרים"? שאלתי אותה, מנצל את רגע הפתיחות הזה שנוצר ביננו.
"ממש לא" ענתה.
"מה, אף פעם לא?" שאלתי ולא ידעתי אם לשמוח שהיא רק שלי או להתבאס שהיא סגורה מהצד שלה.
"אולי פעם אחת." היא הסיפה, בוחנת את מבטי.
"לדוד"? שאלתי בסקרנות, ומהולה בקינאה קלה..
גם, אבל לא הוא. ענתה. "אני אספר לך כשאני אוכל" אמרה וליטפה לי את הזין הזקור ומיד שאלה "אתה נמשך למישהי מהחברות שלנו"?
למרות שהייתי מאוד מחורמן הובכתי קשות מהשאלה וקצת נבהלתי. "לא חושב" עניתי.
"אין סיכוי" אמרה לי וסתרה קלות על השמוליק. אילו היה לו פה הוא היה נאנח בהנאה.
"נכון אתה נמשך לשירה"? התפתלתי לנוכח הזיהוי המדויק. שירה היא חברה טובה שלנו ובעלה חבר טוב שלי, אנחנו גרים מרחק של כמה רחובות. תמיד היה לנו חיבור טוב. והיא גם יפה נסתרת כזו, כזו שלא בוודאות יודעת שהיא כזו.
"שירה היא ידידה טובה אבל אני לא נמשך אליה.." ניסיתי להסיט נושא. "אולי קצת" אמרתי כשראיתי את חוסר האמון על הפנים של טלי ויודע שאני הולך לסבך את עצמי בגדול. אבל להפתעתי במקום שטלי תכעס עלי היא רק אחזה בשמוליק חזק יותר, עינה עצומות בעודה מרטיטה אותו באיטיות בידיה.
"מתי הפעם האחרונה נמשכת אליה"? שאלה אותי וטיפסה עלי מכוונת את הזין לבין רגליה מבלי להוריד את החצאית. "מאוד מזמן" התכוונתי להגיד. אבל האמת ברחה לי מהפה בעוד טלי משפדת את עצמה על הזין שלי.
"בשבת האחרונה כשהם היו אצלנו" עניתי בחשש ובחרמנות.
"תתאר לי מה היה" פקדה עלי טלי בעודה עולה ויורדת על האיבר שלי בעיניים עצומות אוחזת בו שלא יברח מבין חלציה. היבטתי בשדיה העטופים בחזיית ספורט בהירה וצמודה והרגשתי סחרחר מחרמנות. הרגשתי כמו אסיר בידיה באמצע חקירה וכנגד כל הגיון הוא מספר הכל לחוקר. ועוד נהנה מזה.
"היא התכופפה כדי להרים צעצוע של אחד הילדים מהרצפה" אמרתי מתנשף וחסר שליטה על מה שיוצא לי מהפה.
"ומה חירמן אותך בזה" אמרה מתנשפת.
"ראיתי לה את כל החזה" אמרתי בזהירות, לא מאמין שאת זה אני מעלה מול טלי.
"ואוו כן תמשיך לספר" אמרה. "אז ראית לה את כל הציצי? "
"את רוב החזה" עניתי, מתקשה להגות את המילה הזו ביחס לידדה טובה של שנינו. "וכל השאר היה עטוף בחזיה".
והתחרמנת על החזיה שלה"? שאלה טלי והגבירה קצב בעוד אני בתוכה. עולה ויורדת לאורכו של הזין ומוציאה אותי מפוקוס. "כן" עניתי מתנשף במהירות. הם היו צמודים כל כך לבד החזיה שרק רציתי שתשאר ככה..הרגשתי את הגמירה כבר מעבר לפינה והחזקתי את עצמי, נהנה מטלי שמעולם לא היכרתי. הרגשתי הגבר הכי בר מזל ביקום כולו.
"איזה חזיה הייתה לה"? שאלה טלי.
"צבעונית דהויה כזו, צמודה ממש".
"אתה כזה חרמןןן" אמרה טלי. "בא לי שתהיה עם מישהי אחרת רק כדי שתספר לי על זה אחר כך" והרגשתי אותה מגיעה לגמירה. תפסתי לה בשדיים הארוזות בחזיה ולחצתי חזק על הפטמות.
"כןןןןן תמשיך" התנשפה בכוח ונצמדה אלי. "אני אוהבתתת שאתה חרמן כל כך כןן תמלא אותיי".
"טלייי"
"כן, תמשיך".
"לא, חכי שניה. זה יפתח, נכון"?
"מה יפתח"? שאלה טלי והביטה בי במבט רעב.
"אל תמשיכי לזוז, חכי שניה" אמרתי לה.
"זה יפתח, מי שאת נמשכת אליו" אמרתי לה. יפתח הוא מורה לספרות בבית הספר שלה. בחור גבוה שהבלורית הבהירה שלו סובבה לא מעט ראשים כשהיה צעיר. כיפה סרוגה שטוחה מעטרת את קדמת הראש שלו כמו מדריך בני עקביסטי ממוצע, גם היום כשהוא נשוי עם ארבעה ילדים.
"אולי" אמרה טלי נבוכה וירדה ממני.
"לא חשבתי אחרת" אמרתי בחיוך. מה את אוהבת בו?
"לא אמרתי שזה הוא" אמרה טלי בעודה מחליפה צבעים כמו עיר חרדית בזמן קורונה.
"אוקיי, ואם זה הוא, מה את אוהבת בו"?
טלי שתקה.
"אני סיפרתי לך הכל" אמרתי נעלב.
"טובבב" אמרה טלי. "יש לו קטע שאני אוהבת, האיזור של הג'ינס עם החולצה..הוא ממש כמו אצלך. ממש אפשר לראות את הצורה של השמוליק עליו.." אמרה והתמוגגה בעודי מלטף אותה.
"ואוו אז את מדמיינת אותו מידי פעם"? שאלתי בעודי משכיב אותה בעדינות על המיטה, מפסק את הרגלים שלה וחודר אליה.
טלי עצמה עיניים, מעונג ומתוך נסיון לדמיין את יפתח.
"לפעמים" אמרה לי בקול חנוק. הסתכלתי על הפנים המתוחות בהנאה ומבוכה וחדרתי עמוק לתוכה. מביט בעיניה נפערות אל מולי בעונג.
"כןן תמשיך" השתוקקה טלי.
"את מדמיינת את עצמך עומדת מולו" לחשתי לה בעודי בועל אותה כדין.
"לא מעניין אותי להתרכז בו עכשיו" מחתה טלי ואני רק המשכתי.
"את יורדת על הברכים שלך אל מולו" המשכתי בעודי חודר אליה באיטיות כדי לא לגמור.
"אוףף תפסיק לדבר עליו" אמרה טלי בקול לא משכנע מביטה בי בעניים הירוקות שלה. החזה שלה עלה וירד מולי בנשימות עמוקות, חזיית הספורט נצמדה עוד לשדיים התפוחות שלה.
"את אוספת את השיער שלך אל מולו" המשכתי ללחוש ולדחוף את הזין שלי לתוכה בנחישות וראיתי אותה מתפרקת אל מולי. יבבות אמיתיות ודמעות של הנאה זלגו מעניה, בעודה מייבבת ובוכה מתשוקה חסרת שליטה. הרגשתי את הזין התפוח שלי מזיל טיפות זרע של טרום גמירה והרגשתי שבקרוב לא אוכל להחזיק מעמד לנוכח הבכי המשתוקק של טלי.
"כןן תבכי, מותר לך" לחשתי לה באוזן והצמדתי לה נשיקה לפה הרטוב בעודי עולה ויורד בתוכה.
"את שולחת את הידיים לכיוון הג'ינס ההדוק שלו" המשכתי להמחיש לטלי את הפנטזיה כפי שהיא מעולם לא העזה לדמיין. ראיתי אותה נכנעת לנוכח התיאורים שלי, וההתנגדויות שלה התפוגגו והיא כולה הייתה מרוכזת עומדת בדמיונה אל מול אותו יפתח.
"פותחת כפתור אחרי כפתור..ומוציאה את..." השהתי את המילה הבאה, סוחט ממנה עוד רגע מותח..
"כןןן תמשיך" אמרה לי טלי בבכי.
"את מוציאה את הזין שלו מתוך המכנסים כשהוא עטוף בתחתונים כחולים כהים.."
"אוףף אתה כזה סוטה שמוליק אתה כל כך" אמרה טלי בעודה מזיזה את האגן שלה מתחתי בעוצמה ובטירוף חושים. "אני עוד מעט גומרתתתת"
"את מנשקת לו את הזין מבעד לתחתונים" המשכתי בשאריות הכוחות האחרונים שלי לפני שאני גומר לנסות לסיים משפט..
"אני גומרררתתתתת" צעקה טלי כאילו לא היינו בבית עם הילדים.
"אני גומרררר" יבבתי גם אני בעודי מתפרץ בתוכה, מטחי זרע חזקים וסחרחורות תענוג עטפו אותי מכול עבר. זיעה קרה כיסתה את גבי בעוד אני לא נושם, כל גופי מרוכז בגמירה המרטיטה.
"כן תמשיך עוד עודד" התחננה טלי ואני המשכתי לפמפם במהירות עצומה ומרגיש אותה נפתחת ונסגרת עלי בעוצמות. גמרתי בעוט מטחים בעוד טלי פרפרה מתחתי.
נשכבנו שנינו רועדים וחסרי נשימה בתוך מיטה מלאה בנוזלים של שנינו. הזענו בטירוף והריחות שבחדר הטריפו אותנו. "זה היה מצויין" אמרה טלי וחבקה אותי והסתובבה בתוך זרועותי ונרדמה תוך כמה שניות על הצד, שקועה בשינה עמוקה. אני שקעתי כהרגלי במחשבות. מליון שאלות לא פתורות התרוצצו לי במח ובעיקר שאלתי את עצמי מי האישה הזו שהפתיעה אותי כל כך בחודשים האחרונים, ואיך אני מצליח להביא אותה לפתיחות כזו יותר. אהבתי את השינוי המפתיע והמדהים שהיא עברה ובלית ברירה גם אותי. חצי שעה לאחריה שקעתי בשינה עמוקה.

---------------------------------------------------------------

התעוררתי בבוקר בשעה מוקדמת יחסית וצעדתי למקלחת שלנו. משכתי את הידית הכסופה ונתתי למים להתחמם לטמפרטורה שאני אוהב, ונכנסתי למקלחת. הייתי מותש מהשינה המאוחרת. נגעתי בעדינות בשמוליק שהיה קטן ומכווץ משדר לי "עזוב אותי באימא שלך, הייתי אתמול במשמרת ערב אל תעביד אותי כפולות". חייכתי לעצמי נוכח הבדיחה שקפצה לי. המים אוששו אותי ואיפסו אותי. התחלתי להריץ את ליל אמש בראש. נזכרתי בשיחה שלי עם טלי, נזכרתי שגיליתי לה שנמשכתי לשכנה שלנו ומיד הרגשתי את שמוליק מתעורר ונמתח כאילו ממשמרת הלילה עברו חודשים ארוכים של יובש.

אוננתי לעצמי במקלחת בתשוקה בתוך האדים החמים שעטפו אותי, חשבתי על טלי, על שירה השכנה, וכמה החזיה שלה הייתה סקסית, על יפתח ועל המשיכה המקסימה של טלי כלפיו, אוננתי במהירות וגמרתי בעוצמה על עצם השיחה שלנו מאתמול, שהייתה הדבר הכי מגרה שחוויתי, יותר אפילו מהמגע הפיזי עם מיכל.

לאחר שגמרתי חפפתי במהירות ויצאתי לחצי שעה קפה בגינה לפני שאפתח את המחשב נייד מהעבודה ואתחיל לעבוד.

איי לאב יו קורונה, קורונה קורונה.