יישרתי את מפת התחרה הלבנה על השולחן המיושן בסלון, מסתירה את צבעה החום של ציפוי הפורמייקה המתקלף.
שקט בבית.
ברקע נשמע רק הרעש הקבוע של זמזום המקרר במטבח.
הזזתי בפעם החמישית את קערת העוגיות "בסקיוויט חצי ירח מצופות שוקולד" , והעברתי אותן ליד בקבוק הקולה הקפוא שהנחתי על השולחן, מביטה בציפוי האדים על הבקבוק מתעבים והופכים לטיפות מים זעירות.
19:39 זהרו הספרות הגדולות בטלפון הנייד שלי, ואני הרגשתי את הלב שלי יורד למטה, כמו ברכבת הרים, רגע לפני שהגוף נזרק מטה בטלטלה יחד עם קרון הרכבת הבטוח.
כאן אין קרון. ואין חגורה. וגם אין דרך חזרה.
היטבתי את חצאית הקפלים שלי השחורה שלי, מושכת מטה את הבד לכסות את הברך מתוך אינסטינקט.
כאילו שזה אכפת למישהו, חשבתי לעצמי בסרקזם, בהתחשב במה שאמור לקרות הערב.
הרגשתי רעד בלתי נשלט בגוף רק מעצם המחשבה. רעד שהורכב מחרדה והתרגשות גם יחד.
חיים שלח לי חיוך מעודד, מניח עלי יד ארוכה ומחבקת, ואני מרגישה שאני נבלעת בתוכו. שוקעת בזרוע הגדולה שלו ובחמימות המטריפה שהגוף שלו מפיץ. הוא היה לבוש עכשיו בכנסים שחורות ובחולצת ריצה שחורה, שנצמדה מעט על הגוף.
19:43 צעקו לי הספרות ממסך הטלפון החכם.
"הטמבלפון " כמו שחיים אוהב לקרוא לו.
הרגשתי שוב את הלב שלי קורס כלפי מטה ורעידות בידיים השתלטו עלי. מה עשיתי? הדהדתי לעצמי בראש. הרגשתי לא טוב. גל בחילה מפחיד עלה וירד כמו גל שמתעבה בקרבת החוף ולא מתפרץ לבסוף.
הזזתי את המפה שוב ושוב, מנסה להעסיק את עצמי בזמן שחיים ישב קפוא על הספה, מתוח גם הוא.

"היי" אמרתי לו, והקול שיצא מהפה שלי היה חלש וצפצפני.
הוא הביט בי בשקט.
"אתה בסדר"? שאלתי.
"כן" אמר, מנסה לשדר לי רוגע אבל ראיתי את המתח במבט שלו.
"אנחנו עושים צעד נכון?" שאלתי בחשש.
"חיים פעם אחת" הוא לחש לי.
"חיים פעם אחת" חזרתי אחריו. "אנחנו חייבים לנסות" אמרתי מטופפת במתח עם קצות האצבעות על המפה.

19:48 איך הילדים? כתבתי לאמא שלי בהודעת SMS, וקמתי מהספה וצעדתי בשקט לשירותים, מדליקה את המתג ששאריות של דבק סלוטייפ משבת עוד נשארו עליו.
הבטתי על עצמי במראה, אישה צעירה ומרוגשת הביטה בי ממנה. שיער פאה בלונדיני חלק כיסה את השיער השחור החלק שלי וגרם לי להיראות כמו דמות מסדרת טלוויזיה.
הרגשתי שוב גל רעידות עוטף אותי לקראת הבאות.
כיביתי את האור ויצאתי חזרה לסלון המואר.
חיים הביט בי יוצאת, קם מהספה וחיבק אותי חיבוק ארוך, ואני הרגשתי את עצמי נבלעת בתוכו כמו ילדה קטנה שזקוקה להגנה.

"תותי" הוא אמר לי והסתכל לי עכשיו ישר בעניים. "יהיה בסדר, ואם נרצה לעצור את זה אפשר בכל שלב".
"אני יודעת, ואני עדיין פוחדת" אמרתי בקול רועד.
"אני יודע" הוא אמר לי וחיבק אותי שוב חזק, מרגיע את הרעידות שלי שוב.

"19:59" מכשיר הטלפון בהק מולי. עוד דקה.
התרגשתי מאוד והתביישתי כל כך. עוד דקה אנחנו הולכים לעשות משהו שלא עשינו מעולם ויכול לטרוף את כל החיים שלנו באופן שלא ידעתי להעריך מה יהיו התוצאות שלו.
מרחוק נשמעה מוזיקה חסידית בווליום גבוה מרכב חולף. ואז שקט. רחוב רבי יהושוע עצר מלכת.

20:00.

‐———————————————-

כמה שנים לפני כן.

קוראים לי חני.
עברתי את התהליך הרגיל של אישה בני-ברקית סטנדרטית.
ילדות מאושרת במשפחה רחבה, אחרונה מבין תשעה אחים – בית רועש, בגדים שקיבלתי תמיד מאחת האחיות הגדולות שלי, צמות בשיער שנקלעו ברישול, לפעמים על ידי שתי אחיות ביחד, והמון אוכל בינוני שנועד להאכיל משפחה גדולה. בארוחה ממוצעת יכולנו לפרק 2 כיכרות לחם פרוס בקלות.
להיות אחרונה במשפחה כזו זה יתרונות בעיקר – בית מלא, וכילדה הקטנה לא ממש נדרשתי לעזור המון בבית.
כל שאר האחים והאחיות הגדולים שלי טיפלו באחים הקטנים לאורך השנה ואפילו בתקופת החופש של בין הזמנים.
אני, שניחנתי בחוש אמפתיה לסביבה שלי וברגישות יתר, ראיתי אותם רוטנים בשקט על עומס העבודה, על הקושי בלדאוג למשפחה גדולה ולהנהן בחיוך גם כשקשה.
אני זוכרת את רובם גדלים ומתבגרים, מתחתנים בחתונת צנועות יחסית כי לא היה כסף, ויוצאים לחיים שלהם.
"סוף סוף חופששש" לחשה לי בחיוך אחותי רונית כשהייתי בת 5, בערב האירוסין שלה.
ואף על פי שלא נדרשתי להמון עזרה בבית, קינאתי בה שיש לה בית משלה, ופתאום, מלדאוג לעוד שמונה אחים, היא צריכה לדאוג לה ולרמי בעלה העילוי בקן הקטן שלהם.

רונית התחתנה ותוך כמה שנים הבית התמלא באחיינים קטנים וחמודים, שאני כל כך אוהבת. אבל מהצד, ראיתי את רונית חוזרת לאט לאט למקום שממנו ברחה – את העייפות והלאות של עבודה בלתי פוסקת בטיפול בבית מלא ילדים, את ההזנחה ואת ההשמנה שלאחר ההריונות. היא נהייתה דומה מאוד לאמא שלנו. עייפה, מוזנחת, מחזיקה ביד אחד תינוק משתלשל ובשנייה ספר תהילים או אוכל לפעוט.

"באיזה גיל הבנת את זה"? הוא הביט בי במבט שלא הצלחתי לפרש.
"באותו הזמן הייתי בת 16." אמרתי בשקט. "אני החלטתי שאני לא אהיה כזו". אמרתי, נשענת לאחור על הספה הלא נוחה בעליל של הלובי המואר.
חיים היה הבחור החמישי שיצאתי איתו . כבר עברתי 4 פעמים את אותו הריטואל.
בכל ארבעת הפעמים הקודמות קיבלתי מבט מבולבל מהבחור התורן, משחק עצבני עם שולי המגבעת או השפלת העניים וסיום הדייט בתירוץ כזה או אחר. לא היה דייט נוסף.
הנחתי שגם עכשיו זה יקרה.
הוא דווקא מצא חן בעניי חיים הזה. חמוד. עיניים חכמות כאלו. וחולצה לבנה שיצאה ברישול קטן מהמכנסיים. חבל. אמא לא תהיה מרוצה. גם חדווה השדכנית שמחכה כבר לעמלה שלה על עוד שידוך מוצלח לבית משפחת רבינוביץ'.
אבל זו מי שאני.
חיים הביט בי בעניים טובות. הוא לא השפיל אותם.
"אני ממש יכול להבין אותך" הוא אמר באמפטיות. "ואני יכול להבין שראית את כל המשפחה שלך מגוייסת לטובת טיפול במפעל הזה שנקרא משפחה עם 9 ילדים וזה קשה". אמר והביט בי בזמן שאני לפתע הרגשתי מבוכה מהקבלה הפשוטה שלו לסיפור החיים שלי.

"אתה מבין שאין לי על מה להתלונן כי אני הקטנה, האחרונה, ולא ממש טיפלתי באף אחד" אמרתי, מניחה קונטרה כנגד האמפתיה הלא צפויה שהביע.

"נכון, אבל כשאת באמצע פעולה את לא תמיד שמה לב כמה היא קשה, ואני מניח שהאחים והאחיות שלך היו פשוט בתוך זה, ואת, שצפית מהצד, יכלת להבין ולראות את הקושי שלהם ולהרגיש אותו בשבילם." אמר בשקט, רוכן לעבר שולחן הזכוכית ומוזג לשנינו כוס מים קרים.

"ברוך אתה ה…שהכל נהיה בדברו" בירך בשקט ואני עניתי אמן. ראיתי אותו שותה את המים באופן מדוד, בזמן שאני ניסיתי לעכל את המשפט שאמר לי.

"אבל לא עבדתי קשה כמוהם" נאחזתי שוב במה שאני חושבת על עצמי.

"ותראי כמה אמפטיה יש בך… כשכולם עבדו קשה כל כך, את לקחת את הקושי שלהם על עצמך" אמר והביט בי במבט רך ומקבל ואני הרגשתי דמעות שעולות בתוכי, סותמות לי את תעלות האף מרוב שהחזקתי אותן, כל השנים, הם יצאו עכשיו, פנימה.

רק חסר לי לבכות עכשיו באמצע הלובי. אמרתי לעצמי בשקט. חנה, אל תהרסי את זה. לחשתי לעצמי בראש והכרחתי את עצמי להיות קשוחה וחזקה.
חיים דחף עם קצה האצבע שלו את הכוס המלאה לעברי. "תשתי" הוא סימן.
"אני מודה שזו תיאוריה מעניינת…אבל לא נשמעת לי הגיונית" אמרתי לחיים בעודי מרימה את הכוס ומברכת.
"אני יכול להוכיח לך את זה" הוא אמר לי בחיוך, מתרווח לאחור על הספה.
"נו" אמרתי בטון של מישהו שלא מאוד אכפת לו, כובשת בכל הכוח את הסקרנות ואת הרצון שלי לחייך. איך בנאדם שלא מכיר אותי כבר בדייט ראשון יכול ללמד אותי משהו כל כך מהותי על עצמי, תהיתי לעצמי.
"עובדה, שרונית, אחותך הגדולה, שנופפה בפנייך בחופש שלה כשיצאה לחיים, חזרה בדיוק לאותו המקום, של העומס בטיפול בילדים וההזנחה, ואת כבר בדייט ראשון שלנו מעלה משהו שחלק היו חוששות להעלות גם אחרי החתונה. קאפיש?
הוא אמר ונתן בי מבט מבין, והדמעות שלי שקיבלו עצמאות משל עצמם, ירדו על הלחיים האדמדמות, מורחות את האיפור שלי.
"קחי" הוא הגיש לי מפית נקיה מהצד של השולחן.
"אתה יודע שחרגנו ממש מהכללים של דייט שני" אמרתי בחיוך, מנסה להחזיר לעצמי את השליטה על השיח, מנסה להחזיר את הדייט למסלול ה"רגיל".
"צודקת" הוא אמר. אז, איך את רואה את שולחן השבת שלך?" הוא אמר בטון סבאי ושנינו התגלגלנו מצחוק בלובי של כפר המכביה.
באותו הלילה, רגע לפני השינה התאהבתי בו.
20:00 –שקט מוחלט. שנינו יושבים מחובקים על הספה, מצונפים בעצמנו. הלב דוהר במהירות עצומה.
20:02 – עדיין כלום. גם לא הודעה בטלגרם. מה אם כל זה היה תרמית? חשבתי לעצמי בשקט.
20:04 – דפיקה בדלת. הלב שלי ירד שוב בפעם המליון והרגלים שלי רעדו. שנינו קמנו יחד, יכולתי להרגיש את דפיקות הלב שלי משתלבות באלו של חיים. סידרתי את הפאה הבלונדינית שוב ופתחתי את הדלת במתח.
בפתח עמד בחור עם פאות ומגבעת, שהשפיל עיניים כשראה אותי.
"אויי לא! זה ממש לא מה שציפינו לו" חשבתי לעצמי בראש. "מה קורה כאן?" שאלתי את עצמי וחשתי חרדה לא מוכרת שמטפסת במורד הגרון.
"מה אם הכל היה שקר, תרמית?" חשבתי לעצמי. כל הסיפורים על יואב, ההתכתבויות בטלגרם. הכל שקר ובעצם חשפו אותנו חשבתי בבהלה.
"שלום התעשת חיים ופנה אל הבחור הצעיר שעומד בדלת בחיוך.
"שלום, אני מישיבת תולדות חננאל ואני אוסף צדקה עבור מוסד הישיבה, תרצו לתרום"? אמר והרים מבט אל חיים, מציג לו דף בתוך ניילונית מקומטת, חתום על ידי ראש הישיבה.
"קח" אמר חיים והוציא מטבע של חמישה שקלים מהכיס ונתן לו.
"שה 'יברך אתכם" צהל הנער ועבר לדלת הבאה.
סגרתי את הדלת וקרסתי על הספה בלב הולם. "בום בום בום"
"איזה מזל, כמעט חשבתי שזה הוא" אמר חיים ושנינו התגלגלנו בצחוק משחרר.

חצי שנה לפני כן:
"אתה אפילו לא קורא לי בשם שלי" הטחתי בחיים בכעס, בעודי דוחפת את הקש בתוך שאריות האייסקפה שכבר הפך ברובו לקרח לבן ותפל.
"אני מרגישה שהחיים שלי חזרו להיות כל מה שברחתי ממנו, אמרתי לך שאני מחפשת חיים אחרים, שונים. לא רוצה לטפל כל החיים בילדים קטנים ולחכות שיצאו מהבית כדי להתחיל לחיות את החיים כסבתא.
כעסתי. הייתי מתוסכלת.
זה קרה אחרי הלידה של אודלי'ה, הילדה השלישית שלנו. חופשת לידה עמוסה בחיתולים, בכי וקשיי הסתגלות שלי לחיים עם עוד תינוקת בבית.
אחרי שכבר תפסתי מקום מקצועי במשרד, לא עוד החרדית שאי אפשר לספר בדיחות בקרבתה, ואפילו מונתי להוביל פרויקט אדריכלי של מרכז מסחרי עצום באיזור המחבר בין גבעת שמואל לפתח תקווה. ואז הגיע ההריון (הלא מתוכנן) ואחריו חופשת הלידה שקטעה את הכל.
חיים היה שם כדי לתמוך ולעזור אבל אני הרגשתי שאני טובעת בעודף המשימות וחוסר הנשימות.
ברגע אחד נזרקתי לעבר, לחני הקטנה שראתה את אמא שלה לא מגשימה את עצמה, מוזנחת ועייפה כתוצאה מטיפול מסור בתשעה ילדים.
וזה שרף בי. לא רציתי להגיע לשם.
חיים היה שם, כדי לעזור, לתמוך, ולדאוג.
בעניים הטובות שלו דאג להרגיע אותי ולהגיד לי ששלוש זה לא תשע, ושהוא כאן כדי לקחת הכל עליו.
ואני? לא הצלחתי לשרוד.
לא הייתי מוכנה להתנוון ונלחמתי על החופש שלי כמו חיה פצועה.
"אתה מבין?" אמרתי לו בלהט בעוד הוא מנדנד את העגלה של אודלי'ה הקטנה בבית הקפה הריק בערב חם ויבש של חודש אב.
"אתה, מאז הלידה הראשונה אתה כבר קורא לי אמא בנוכחות הילדים" אמרתי בכעס.
"חני אנ.." ניסה להשחיל מילה..
"לפעמים אתה קורא לי אמא גם לא בנוכחות שלהם" אמרתי, ממשיכה לזעום ויודעת שזה לא לגמרי נכון.
"ותראה אותי, כבר מעל גיל 30, לא הספקתי לחיות והילדים הגיעו" הוספתי בכעס. "אין, חזרתי בדיוק לאותו המקום שברחתי ממנו" אמרתי, לוחצת על דוושת העצבים ומרגישה את הזעם שלי עולה כמו מחוג סיבובי המנוע כשהרכב במצב חניה עם פול גז.
ואחר כך הגיעו הדמעות.
לא רוצה להפסיד אותם, את החיים.
לא מוכנה להפסיד אותם.
וחיים, האהוב שלי, רק ישב שם בשקט והסתכל, והקשיב וידע להכיל אותי. וכן, יש לי פעם בכמה שנים התפרצות כזו. שנובעת מזה שאני צריכה יותר. אני צריכה להגיע רחוק ולא להישאר באותו המקום.
וחיים שהכיר אותי. ידע פשוט לקבל את זה.
"אני לא אקרא לך יותר אמא" אמר בשקט והביט בי.
"אל תקרא לי גם חני" היטחתי בו עכשיו, מנגבת את הדמעות.
"אז איך את רוצה שאקרא לך?" שאל אותי בהפתעה.
ידעתי את התשובה אבל התביישתי.
"סליחה, תרצו משהו מהמטבח? אנחנו סוגרים עוד רבע שעה" הגיחה מלצרית צעירה לתוך השיחה שלנו. "היא כל כך יפה" חשבתי לעצמי.
"לא, תודה.." אמרתי בשם שנינו.
"רגע" אמר חיים "תוכלי להביא לי עוד אייס קפה"? ביקש מהמלצרית.
"אין בעיה" אמרה באדיבות ונעלמה לתוך מבנה בית הקפה הממוזג.
"אז" אמר חיים לאט, מחזיר את השיחה בדיוק למקום שעצרנו בה.
"איך לקרוא לך, גברת?" שאל בחיוך, יודע שהמילה גברת מכעיסה אותי.
"זה דיי מביך" אמרתי לו בשקט.
"מבוכה ממני?" שאל חיים, בעניים נעלבות. כן, אצל חיים הכל רואים בעניים.
"זה מבוכה ממני" אמרתי בבושה "אני בעצמי מתביישת בזה"
"חני..ראיתי אותך כבר בכל המצבים, ואהבתי את רובם, ואת השאר שרדתי כדי לספר..מה יכול להיות כל כך מביך בשם שלך?"
"זה לא השם עצמו, אלא מה שזה אומר עלי.." אמרתי.
"נו.." הביט בי בקוצר רוח.
"תראה" אמרתי במבוכה.
"כשאני מדמיינת את עצמי ואיך הייתי רוצה להיראות, אני מדמיינת איזו דמות של מישהי שפעם ראיתי בעיתון. היא הייתה יפה, עם בגדים צמודים כאלו, חולצה בלי שרוולים שרואים את הבית שחי, חזה מתוח ושיער גולש אדום."
"ואוו, חוץ מהשיער, לא נשמע שזה כל כך רחוק ממך" אמר חיים והתקרב אלי עם הכיסא, גוחן לעברי כדי שנוכל להמשיך לדבר בשקט.
"אני יודעת, לפחות מי שהייתי לפני הלידה, אבל אני ואתה יודעים את זה, ובשאר הזמן"? אמרתי בבושה. "אני עם הבגדים ה"חרדים" שלי ומרגישה סבתא של עצמי.
"אוקיי.."
"אני לא יודעת איך קראו לה, לדוגמנית הזו, אבל אני באותו רגע קראתי לה תותי".
"אוקיי, אז את רוצה שאני אקרא לך תותי? אמר חיים, וכמו תמיד זורם עם השטויות שלי.
"אני רוצה שתקרא לי תותי, ביננו" אמרתי.
השם הזה מסמל את איך שהייתי רוצה להתלבש ולהראות.
"את רוצה שאני אדמיין את הדמות שלך כל פעם שאקרא לך ככה?" אמר. "יש בזה משהו מגרה" הוסיף בשקט.
"כן" אמרתי נבוכה וקצת מגורה בעצמי.
"את מבינה שזה דמות שתעלה בי כל פעם סקס בראש…" אמר חיים.
"הכל מוקף סקס" אמרתי בביישנות את מה שאני מרגישה בתוכי כבר תקופה.
"מאי קא משמע לן" אמר חיים, מנסה להבין לאן אני חותרת.
"אני לא יודעת, אבל אני מרגישה שהעולם מוקף בסקס. טוב, רע, מלוכלך, יבש או משעמם, אבל אני מרגישה שהוא בכל מקום. בפרסומות, בסופר, ברכבת התחתית, משודר מהבגדים שלנו, ומניע אותנו לעשות דברים" אמרתי, מתרגשת מהיכולת שלי לחלוק עם חיים את מה שעל הלב שלי.
"זו מה שכל השנים נקראה הנפש הבהמית" אמר, מנסה להבין מה החידוש.
"נכון, אבל עזוב רגע את מה שלמדנו, אנחנו בני אדם, אנחנו משתוקקים לדברים, לא יכול להיות שהכל מתחיל ונגמר במשפט המכבה "נפש בהמית" וככה אנחנו הורגים תשוקות של חיים שלמים במשפט אחד קטן".
"אז מה בעצם את אומרת? שאנחנו צריכים לשכוח מהמשפט הזה"?
"אני אומרת שצריך לחשוב עליו קצת, מזה זה נפש בהמית?" שאלתי את חיים בכנות.
"זה האתגר שלנו כבני אדם, אנחנו מעל בהמות" אמר, יורה את התשובה מהמותן.
"אבל, אולי זה הפוך?" אולי דווקא בהמות מרגישות שאנחנו כבני אדם מחריבים את האנושות, נלחמים, משמידים גזעים שלמים וקובעים חוקים מטופשים. אולי הם מעלינו דווקא?
ראיתי את העניים שלו חושבות בשקט.
"אז בהנחה שאת מתעלמת מהמשפט הזה לחלוטין, עולה שוב השאלה מה בעצם את אומרת?" הביט בי בחוסר הבנה.
"אני מרגישה שהכל מוקף בסקס, שאני ואתה מונעים מסקס, ביחד עם שאר הרצונות שלנו, ואני מרגישה שזה משהו שחונכנו להשתיק לאורך השנים."
"את מרגישה עכשיו שהכל מוקף בסקס?" שאל חיים.
חשתי תסכול רגעי מכך שהוא לא מבין את המסר.
"תראה את המלצרית שלנו" אמרתי, מופתעת מעצמי וממה שהוצאתי הרגע מהפה והצבעתי על המלצרית שצעדה בדרך אלינו מתוך בית הקפה החוצה.
"מה?" אמר חיים בתדהמה.
"כן, תסתכל עליה. מחזיקה את האייס קפה שלך, תראה…. את… החזה שלה" אמרתי לחיים והיבטתי בו מסיט את המבט לרגע אליה ומוריד עיניים במהירות ובמבוכה.
"תראה אותה הולכת לכיווננו, תסתכל עליה צועדת.." אמרתי בלחש.
"אל תוריד עיניים" פקדתי עליו כשאוטומאטית העניים שלו ירדו חזרה לרצפה.
חיים הרים את העניים ונעץ בה מבט ארוך יותר.
"היא יפה בעניך?" שאלתי.
"היא יפה, אבל לא כמוך" אמר חיים. ואני הסתכלתי על הבליטה במכנסים שלו. הרגשתי את החום בבטן מתלקח בי.
"עזוב אותי רגע, היא יפה בעניך?"
"כ…כן". הוא אמר, מבטו המבוייש מתמגנט אל החזה שלה, עטוף בחולצה צמודה ויורד רגע לפני שהיא קרובה מידי אלינו ומבחינה במשחק הקטן שלנו.
"הינה האייס קפה שהזמנת" אמרה בחיוך והורידה מהמגש את הכוס הגבוהה לשולחן ופנתה ללכת. ראיתי את המבט של חיים מסתכל אחריה כשהלכה חזרה אל תוך מבנה בית הקפה.
"רגע, תוכלי להביא לנו חשבון?" ביקשתי מהמלצרית.
"בטח" אמרה מבלי להסתובב אלינו וצעדה לכיוון בית הקפה.
"זהו, הולכים?"
"אני צריכה אותך" אמרתי בחיוך ונתתי בחיים מבט רב משמעות.
כעבור מספר דקות צעדנו הביתה, מתחכים כתף בכתף, נהנים מהקרבה, ומתרחקים מעט ברגע שחצינו את הקו המבדיל בין רמת גן לבני ברק.
"אתה יודע, אני לא רוצה להיות רגילה" אמרתי לחיים, מפיגה את השתיקה.
"אף אחד לא רוצה להיות רגיל" אמר בעודו מנווט את העגלה הקטנה של אודליה הישנה בירידה ממדרכה מכוסה בצבעי אדום לבן.
"למה, לך מאוד נוח מאוד עם עצמך" אמרתי בהערכה כנה.
"נכון, נוח לי עם עצמי אבל האופי הקופצני שלך מאתגר אותי לצאת מאיזור הנוחות" אמר.
"מה הכוונה"? שאלתי.
"שנינו יודעים שבלעדייך היום הייתי כנראה רב, ממש כמו אבא שלי. ישיבה קטנה, בטח באלעד או ברכסים, כמה אברכים ויושב ומלטף את הזקן שיורד על פי מידותיו" אמר חיים וגרם לי לחייך.
"ואת עודדת אותי לצאת לעבוד, לעשות תואר ראשון ושני ולהרוויח כסף מצויין, אנחנו שנינו שוברים גבולות וזה בזכותך" אמר והתנגש בי בעדינות בכתף. הרגשתי את החום שלו דרך החולצה.
"לפעמים אני מרגישה אייפון בתוך נרתיק של נוקיה. צפוף לי עם עצמי לפעמים, אתה כבר יודע.." אמרתי בחיוך.
"את… יותר מכשיר טלפון כשר שרוצה להיות אייפון" אמר בחיוך ופתח את הדלת של הבית, מכניס בשקט את אודליה הרדומה ללול שלה.
"אבל אני אוהבת להיות מכשיר כשר" אמרתי בשקט , סוגרת את הדלת ומתיישבת על קצה המיטה, חולצת בזהירות את נעלי העקב שלי, נזהרת שהגרביונים שלא יקרעו.
"את יודעת, לכל מכשיר כשר, יש מכשיר חכם בכיס האחורי. את יכולה להיות גם וגם". אמר חיים וכרע ברך אל מול הרגלים שלי בעודי יושבת על קצה המיטה, מכניס לאט לאט את הראש שלי מתחת לשולי החצאית השחורה שלבשתי ומכסה את הראש שלו בדש החצאית. אני הרגשתי את הגוף שלי מתעורר מתשוקה.
חיים התקדם אט אט אל המעבר שבין הרגלים שלי, עוקף את הברכיים וממשיך בנשיקות, כובש עוד פיסה של רגל, מלהיט עוד איזור בגוף שלי. הרגשתי את הפות שלי מתחמם ותופח עם כל נשיקה.
"את כל כך טעימה" אמר, ואני ליטפתי לו את הראש דוחפת אותו לאט לאט לעבר הירכיים הבוערות שלי.
בנשיקות משולבות בנשיכות קטנות הוא התקדם פסע אחר פסע לכיוון הכוס החם שלי, מתקרב אליו דרך הגרביונים ועוד פסע קטן הוא בתחתונים הצהבהבות שלי.
"אל תעצורר" אמרתי לו ודחפתי את הראש שלו אל בין הרגלים שלי, מרגישה את הלשון שלו מרטיבה לי את התחתונים ואת עצמי מרטיבה בתוכם בכמות מיצים שלא חוויתי המון זמן.
חיים הסתער לי על הפות בתאוותנות, ומצץ אותו בכוח, כאילו ניסה לינוק אותו דרך התחתונים והגרביון בעוד אני מרחיבה את הרגלים שלי למקסימום האפשרי.
"אל תפסיק אני רוצה לגמור ככההה" אמרתי בקול וסגרתי את הרגליים, עוטפת את הראש שלו עם הירכיים שלי.
"הרגליים שלך על האוזניים שלי, תפתחי קצת אני רוצה לשמוע אותך גומרת" צעק לי חיים וחזר ללקק את הכוס שלי בתאווה. הרגשתי כמו מפל שוצף והרטיבות החלה לנזול ממני על הירכיים בזמן שחיים מלקק את הפות שלי במרץ, מחדיר את הלשון דרך הגרביון והתחתון למרכז הדגזגן שלי.
ואז הוא הזדקף לפתע, דחף אותי ממצב ישיבה על קצה המיטה למצב שכיבה והוריד ממני את הגרביונים ואת התחתונים.
"ואוו את כל כך רטובה" אמר לי וצבט את הפיטמה שלי דרך החולצה.
"אההההההההה" הגבתי בתשוקה לצביטה שכאבה וחירמנה אותי בו זמנית.
ואז הוא עשה משהו שאף פעם הוא לא עשה.
זה הגעיל אותי וחרמן אותי בו זמנית. הוא דחף לי בפראות את התחתונים הרטובות שלי לתוך הפה.
אינסטנקטיבית רציתי לפלוט אותם החוצה אבל חיים סימן לי "לא" אסרטיבי שגרם לי לשתוק בבהלה רגעית, ואז לתשוקה חזקה.
כמו ילדה טובה נשארתי עם התחתונים שלי בתוך הפה טועמת ומריחה את ריח המיצים של עצמי, מתחלחלת מהטעם הברזלי אבל רוצה לרצות את חיים שהערב היה חרמן באופן שלא ראיתי לפני.
"עכשיו את לא זזה, ולא מסרבת לכל מה שאני עושה שמעת"? אמר חיים במבט פראי.
"בשום פנים ואופן" רציתי לענות לו, אבל במקום זה אמרתי "בה בה" בפה מלא תחתונים ספוגות שהחלו להירטב גם מהרוק שלי ולזלוג לגרון שלי, מלאות בטעמים שלי שמעולם לא ניסיתי לבדוק לפני כן.
"ילדה טובה" אמר חיים ונעמד בניצב אלי, בעודי שוכבת חצי ערומה עם רגליים פשוקות ופות חשוף ורטוב.
הוא ליטף בעדינות את הירכיים שלי ואני רק השתוקקתי שיגע בכוס התפוח. אבל לא העזתי להגיד דבר, התחתונים מלאו לי את הפה בטעם וכל תזוזה של השפתיים גרמה לטעמים של עצמי להשתחרר ישר לתוך הגרון שלי.
וזה בהחלט הגעיל אותי.
התחלתי להוציא את התחתונים מהפה שלי, אבל דחף לי אותם בחזרה פנימה.
"לא להוציא" אמר והפליק עם אצבע אחת על הכוס שלי ואני הרגשתי שקפצתי על טרמפולינה לעננים. הנשימה שלי נעתקה והרגשתי את עצמי שואבת את התחתונים פנימה.
חיים התחיל לשחק עם האצבע בכוס הרטוב בתנועות סיבוביות בזמן שאני מתנשמת בחוסר שליטה עם כל מגע אצבע שלו.
"איזה כוס יפה יש לך" אמר לי בשקיקה.
"בה בה" עניתי בהכנעה.
"טעים לך התחתונים שלך אה"?אמר וגרם לי להרגיש מושפלת ומחורמנת בו זמנית.
"אימלאהה" צעקתי בחוסר אונים ובפה מלא בזמן שהחליק עם האצבע לתוך הכוס פנימה.
"תראי את האצבע שלי..כולה מוקפת סקס" אמר ופימפים לי בזהירות פנימה והחוצה את האצבע החלקה שלו.
"בההה" גמגמתי בפה מלא.
"עכשיו אני רוצה לשאול אותך…מה היה היום בקפה" אמר כשהוא מדבר אלי בטון מלא תוכחה.
"ככה לגרות את בעלך על אישה זרה?" אמר בזמן שהאצבע שלו בתוך הכוס שלי מרחיבה את השוליים שלו למעלה ולצדדים ואני הרגשתי את החזה שלי עולה ויורד בנשימות קצרות ואת הכוס שלי מרטיב עוד ועוד.
"ככה לתת לי להתסתכל לה על הציצי שלה?" אמר ודחף אצבע שניה לתוך הכוס שלי שהגיב בכמות נוזלים מטורפת. הייתי חרמנית מהאצבעות שלו ומהסיטואציה.
"את מבינה שיצא לי קצת זרע בתחתונים בגללך והשטויות שלך" אמר והתחיל להזיז את האצבעות בתיאום וביד השניה ללטף את החזה שלי. הרגשתי שאני מתפוצצת מתשוקה.
"את נהנית לראות אותי מתחרמן על מישהי אחרת?" שאל והביט בי עכשיו ישר לתוך העניים בזמן שהוא חופר בתוך הכוס שלי עם אצבעות רטובות.
"בה" אמרתי בפה מלא בתחתונים.
"אני לא שומע" אמר ודחף עוד שתי אצבעות לתוכי, ואני הרגשתי את הגל מגיע, הגוף שלי רעד בנחשול אדיר שלא חוויתי אף פעם.
פלטתי את התחתונים מתוך הפה שלי במכה אחת כדי שאוכל לנשום.
"אז את נהנית לראות אותי מסתכלת על מישהי אחרת אה?" אמר ואני יללתי בתשוקה.
"כןןןן תמשיךך כןןן אני על זה" אמרתי והגוף שלי התכווץ כולו מסביב לאצבעות הפולשות של חיים.
"הצילוווו" צעקתי מיללת כמו חיה פצועה. "אהההה תמשיך עוד טיפה אני חייבת אותך" אמרתי ועצמתי עיניים בעוצמה, נשארת רק עם התחושות של הגוף שלי ורעשי חיכוך האצבעות של חיים בתוך הגוף שלי.
גמרררתייייי צעקתי לו. זהו גמרתי אמרתי מנסה לשלוט ברעידות הגוף שלי בלי הצלחה.
חיים יצא וחיבק אותי, עוטף אותי בכוח, עוזר לי להשתלט על הרעידות ולהסדיר נשימה. שכבנו ככה קפואים במשך כמה דקות ארוכות. מעכלים את מה שחווינו.
"מה זה היה??" שאלתי את חיים אבל גם את עצמי.
"ואוו ואה" אמר. "לא ידעתי שאת יודעת לגמור ככה". אמר והמשיך לחבק אותי, מתחשב כל כך ולא מזכיר לרגע שהוא עדיין לא גמר.
נשארנו שקטים ומחובקים כמה דקות שקטות. רעש תקתוק השעון היה היחיד שהפר את השקט.
"אתה יודע, אתה צודק" אמרתי לו בשקט, קבורה בתוך החזה שלו. "אני רוצה להיות אייפון בחיים שלי"
"אני יודע" אמר והביט בי בעניים הטובות שלו שרואות עלי הכל.
"אני רוצה יותר אפשרויות, רוצה יותר דברים בחיים שלי ושלנו" אמרתי מלטפת לו את החזה המכוסה שערות ויורדת לאט לאט למטה.
"מה שהיה היום בקפה גירה אותי כל כך" אמרתי בשקט, תוך כדי שאני מכניסה את היד שלי אל התחתונים שלו, אוחזת ומעסה את האיבר שלו שהיה זקוף ועומד, מביטה בעיניים שלו שנעצמות מהנאה, הולכת מעלה ומטה, משפשפת אותו בתוך הבוקסר.
"גם אותי" הוא לחש בעניים עצומות.
"וזה גם אסור כל כך" אמרתי לו, מעלה קצב בעוצמת השפשוף ומתחרמנת מהשיחה ביננו.
"גם נכון" אמר מתנשף. "מאוד אסור" אמר.
"וגם אייפון זה אסור ועדיין לכל אחד יש טלפון בכיס האחורי..ומה אם.. ומה אם אנחנו נהיה טלפון כשר אבל גם לפעמים להיות אייפון בכיס האחורי" אמרתי ושפשפשתי את המשפעה ביד אחת ואוחזת באשכים שלו ביד שניה, נהנית לראות אותו מתפתל תחת הידיים שלי.
"אני גומר עוד רגע" הוא גנח והביט בי בעניים מיוסרות מתשוקה.
"רגע, לא לגמור" אמרתי לו ולקחתי את התחתונים הרטובות שלי מצד המיטה ותחבתי לו אותן עמוק בפה.
"קח תמצוץ, סוטה קטן" אמרתי לו ואז גחנתי ליד האוזן שלו ולחשתי "כי אני הולכת להוריד אותך עכשיו מהפסים כמו שאתה עשית לי". אמרתי לו, מסתכלת על הגוף של הגבר שלי ודוחפת 2 ידיים לתחתונים, תופסת את הזין הזקור שלו בשתי הידיים.
הוא הביט בי בתשוקה.
"קודם תמצוץ" אמרתי ומצביעה על הפה שלו ורואה אותו מכווץ את התחתונים שלי בתוך הפה.
"טעים לך?" שאלתי בלחש על האוזן.
"כן" הנהנן חיים נמרצות עם הראש.
"יופי" אמרתי. עכשיו אני הולכת לגעת בך אבל אתה תחשוב רק על המלצרית שלנו" אמרתי לו בטון פוקד.
"אההה" גמגם חיים מתוך התחתונים בזמן שהתחלתי להזיז את 2 הידיים שלי על הזין שלו שכבר פלט טיפות שקופות קטנות של זרע.
"תחשוב על השיער שלה, הגולש, ועל הציצי שלה" אמרתי לו בשקט וראיתי אותו מתכווץ בתשוקה.
"תחשוב על זה שאתה מוריד לה חולצה כאן לידיי" אמרתי לו בטון פוקד וראיתי אותו מתפתל בתשוקה..
"חזיה אדומה..עם תחרה..זה מה שהיא לובשת, ואתה שולח יד לרצועה האדומה שהדוקה לה על הגוף ומוריד אותה בזהירות, חושף שד אחד.." אמרתי בזמן שהמשכתי למעוך ולשפשף את הזין הזקור שלו באיטיות מענה.
"כןןןן תמשיכי…" אמר במבט מיוסר.
"אתה עכשיו מקרב את הראש לציצי הזקור שלה ומוצץ לה את הפטמה" אמרתי בתשוקה ומוצאת את עצמי נמשכת לסיטואציה, מועכת באיטיות אבל בכוח את הזין שלו.
"אהבהני גומבררר" צעק חיים בפה מלא תחתונים וראיתי הזרע החם שלו מתפוצץ לכל כיוון, ואת הגוף שלו מסתחרר ורוקד מעוצמת הגמירה, ואני רק המשכתי לתפוס אותו מהזין שלו, מנווטת אותו כמו ג'וייסטיק וסוחטת ממנו עוד כמה מטחי זרע חדשים.

כמה שניות לאחר מכן נחתנו שנינו עייפים וערומים על המיטה המוכתמת במיצים של שנינו.
"לילה טוב, אייפון" אמר לי חיים.
"לילה טוב" אמרתי לו ואחזתי לו בזין השמוט, בתקווה שארדם איתו בתוך כף היד שלי.

לתגובות zugdati1@gmail.com