עמית שלי, הוא בחור ענו. למרות שיש לו כישרונות רבים, הוא לא מסתובב בעולם ומשוויץ בהם. את רובם הוא שומר לעצמו. כולם יודעים שהוא מדבר עברית מעולה, אנגלית מעולה, גרמנית וצרפתית מצויין. אבל כמעט אף אחד לא יודע שהוא גם מדבר איטלקית וספרדית ולטינית. כמעט כולם יודעים שעמית מתעמל ומתאמן באופן קבוע ומשחק טניס, אך אף אחד כמעט לא יודע שהוא גם למד סיף ועשה את הספורט הזה בתור תחביב בהצלחה רבה. כולם יודעים שעמית אוהב מאוד לעזור לאנשים, אבל אף אחד – חוץ ממני ורואי החשבון שלו... – לא יודע איזה סכומים אסטרונומיים הוא נותן לצדקה ולארגונים שתומכים בנזקקים או במקרים רפואיים קשים. כולם יודעים שיש לעמית תואר במשפטים ובכלכלה, אבל אף אחד כמעט לא יודע שיש לו גם תואר בפיסיקה, כמיה, ובאומנות. ואף אחד לא יודע כמה נהדר הוא יודע לנגן על פסנתר.

הפעם הראשונה שבכלל ראיתי את עמית זה היה כשהוא היה ליד הפסנתר. זה קרה כשהיינו סטודנטים בהרווארד. היה מאוחר בלילה, קרוב לחצות, ובדיוק יצאתי מאחת הכיתות בפקולטה לרפואה, ובדרך עברתי עם חברה שלי ליד הפקולטה לאומנויות. נכנסו לרגע לקחת משהו, ושמענו צלילי פסנתר מאחד החדרים. זיהיתי את המוסיקה, זה היה מתוך ספר ראשון של Well Tempered Piano של יוהאן סבסטיאן באך. מי שניגן את זה היה טוב, ממש טוב, וזו יצירה מאוד מאוד מאוד קשה לנגן אותה טוב.

כמו מישהי מהופנטת עקבתי בעקבות הצלילים, וניכסתי לחדר אחד שהיה מואר באור מאוד חלש, וליד הפסנתר כנף ישב בחור, עם הגב אלי, וניגן. התקרבתי והתיישבתי בצד להקשיב. בהתחלה הוא לא שם לב שהוא לא לבד, אבל פתאום הוא עצר והסתובב. Why did you stop playing? – שאלתי אותו. Please continue. It Is SO lovely… , ביקשתי. הבחור הביט בי רגע, ואז הסתובב בחזרה והמשיך לנגן. זזתי לצד כדי שלא רק אוכל לשמוע אלא אוכל גם לראות איך הוא מנגן, ואז ראיתי שאין לו תווים מולו ושהוא מנגן בעל פה. וואוו... הוא כנראה ממש מוכשר... לא אמרתי כלום אבל פשוט ישבתי והקשבתי. הוא ניגן כל כך יפה, והיתה איזו שהיא עצבות וכאב בנגינה שלו. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל זה היה מאוד מרגש. הפסנתר המשווה זו יצירה מאוד מאוד ארוכה, אבל הבחור לא ניגן את הכול (אחרת היינו יושבים שם עד הבוקר...) אלא רק עוד כחצי שעה ממנה. ואז הוא הפסיק והסתובב אלי. הוא שאל אותי מי אני. כשאמרתי לו שקוראים לי "אורית", הוא שאל אם אני יודעת עברית, ועברנו לדבר בעברית. "אתה מנגן נהדר... אתה לומד כאן, בפקולטה למוסיקה?" שאלתי אותו. "לא, אני לומד בפקולטה למשפטים. שנה שניה. מוסיקה בשבילי זה רק תחביב". ממש לא יכולתי להבין את זה. "תחביב??? אתה מנגן כמו פסנתרן מיקצועי!!! למה שלא תעשה מזה קריירה?"

עמית – הוא אמר לי עכשיו איך קוראים לו – הסביר לי שעבורו מוסיקה זה דבר מאוד אינטימי ופרטי, ושהוא לא רוצה – בעצם לא יכול – לחלוק את הרגשות האלו שלו עם שאר העולם. מה שהוא אמר לי היה נשמע מאוד הגיוני, וגם מאוד נוגע ללב. רציתי לשאול אותו למה היתה עצבות בנגינה שלו, אבל זה בהחלט לא היה מנומס לשאול, אז התאפקתי. אבל גם ידעתי, שאני עומדת להתאהב בבחור היפה והמוכשר הזה עד שהלב שלי יהיה נעול ושלו - רק שלו!!! - לכל החיים. מי שמנגן ככה... ורגיש ככה למוסיקה ולאומנות... זה האיש שלי!

* * *

עברו כמה שנים מאז אותו לילה. עמית ואני ביחד מאז אותה פגישה ראשונה, והוא כותב ומספר על היחסים המיוחדים שלנו ועל הסקס המטורף שיש לנו ביחד. אבל שום דבר מכל מה שהוא סיפר עד היום, לא מתקרב בכלל חוויה שהיתה לנו באותה פעם שעשינו אהבה עם המוסיקה של 'הפסנתר המושווה' של באך ברקע.

כמו שאמרתי, באותה פעם ששמעתי את עמית מנגן את זה בפעם הראשונה, הרגשתי שיש בנגינה שלו משהו עצוב. במשך השנים שלנו ביחד, למדתי שהיו בחיים של עמית כמה אירועים עצובים, שהשאירו עליו חותם וחריטה עמוקים מאוד. האמת היא, שאני לא יודעת מה הדברים האלו ומה בדיוק קרה (רק מעט, מרסיסי-מידע שעמית פלט במקרה, ואני בטח לא אספר עליהם) אבל למרות כל מה שטוב ומוצלח בחיים שלנו יחד, העצבות הזאת של עמית נמצאת תמיד איפשהו בתוכו. וכשהוא ליד הפסנתר, אפשר ממש לשמוע את זה או להרגיש את זה.

ערב אחד חזרתי הביתה – לפני שגרנו בבית שבו אנחנו גרים עכשיו ולפני שקניתי לעמית במתנה את הפסנתר הגדול – ושמעתי את עמית מנגן בסלון את 'הפסנתר המושווה'. זה היה ערב, די מאוחר, וגם הפעם זה נשמע היה מאוד עצוב. לא רציתי שעמית ישמע שאני בבית ויפסיק לנגן, אז חלצתי את הנעליים שלי ליד הכניסה והתגנבתי אל הסלון על קצות האצבעות. התיישבתי על השטיח מאחוריו מבלי שהוא ירגיש, והקשבתי. כמה יפה שהוא ניגן... זה היה פשוט מדהים. הוא המשיך ככה אני חושבת עוד כרבע שעה, ואז הפסיק והסתובב אלי. "למה את לא ניגשת אלי לומר לי שלום עם נשיקה?" שאל, והעיניים שלו היו עצובות מאוד. "איך ידעת שאני כאן???", לא הבנתי. "נכנסתי בשקט כדי שלא להפריע לך וכדי שלא תפסיק". עמית חייך. "שמעתי את הנשימה שלך מאחורי... ידעתי שאת כאן כבר מזמן..."

השמיעה שלו... אי אפשר להסתיר ממנו כלום... עמית הסתובב בחזרה אל הפסנתר והמשיך לנגן. התיישבתי על הברכיים שלו, בין שתי זרועותיו החזקות שנעות בעדינות על המקלדת, מייצרות את הקסם של מוסיקה. עמית נשק את צווארי תוך כדי, ואני כרכתי את ידי סביבו. "אהוב שלי..." לחשתי לו באוזן, והלב שלי התכווץ כשראיתי דמעות זולגות לו מהעיניים. אוי... זה היה ממש נורא, לראות אותו ככה... נישקתי את פנים הרטובות ולקחתי בפי את הדמעות המלוחות... ואז קמתי ומשכתי את עמית מן הספסל של הפסנתר והשכבתי אותו על השטיח הרך. הדלקתי את מערכת השמע ובחרתי את 'הפסנתר המושווה', ואז התרפקתי על עמית ונישקתי אותו בכל מקום שיכולתי למצוא. "אל תבכה, אהוב שלי... אל תבכה..." בקשתי ממנו, התחננתי בלחישה, ועמית החזיק אותי חזק בין זרועותיו, מנשק אותי בחזרה. הסתכלתי עליו, והוא נראה היה כה אבוד... כאוב כמו חיה פצועה... מה קרה לו??? מה גרם לבחור היפה והמוכשר הזה כזה כאב, שהוא עם דמעות בגלל המוסיקה???... לא יכולתי להבין...

פרמתי את החולצה של עמית ונישקתי וליקקתי את החזה השרירי והחלק. ידי נשלחו למטה, ופתחתי לו את חגורה והמכנסיים והורדתי את הכל ממנו. האבר שלו התחיל להתקשות. מהר מהר הורדתי מעל עצמי את הבגדים, ונצמדתי לגוף האפולו המושלם של עמית, מגפפת אותו ומנשקת אותו באהבה, באהבה שהוא ראוי לה. עמית המשיך לחבק אותי חזק, ולא שיחרר אותי גם כשעליתי עליו והשחלתי את עצמי על הזקפה הגדולה שלו. התחלתי לנוע מעליו למעלה ולמטה, הלוך וחזור, עושה כל מה שאני יכולה כדי לענג אותו. כמובן שהייתי גם אני מיוחמת, וכמובן שרציתי מאוד שתהיה לי אורגזמה, אבל מה שהיה לי הכי חשוב באותם רגעים זה לאהוב את עמית להתעלס איתו בצורה כי אוהבת שיש, לנחם אותו על מה שזה לא יהיה, שגרם לו כזה כאב...

מה שהשפיע עלי יותר מכל דבר באותם רגעים היתה המוסיקה, והבעת הפנים של עמית בגלל המוסיקה הזאת שהיתה ברקע. כנראה, שיש משהו ביצירה הזאת – 'הפסנתר המושווה' – שמדבר אל עמית על רובד שאני לא יודעת, וכנראה גם לא יכולה להבין. הנעתי את עצמי באיטיות לקצב המוסיקה, והיתה לי הרגשה שעיקר הריכוז של עמית לא נמצא בי או בהתעלסות שלנו, אלא בצלילים הבוקעים ממערכת השמע. היה משהו בפנים של עמית שהגיב למוסיקה, ולא דווקא לתנועות מעשה האהבה שלנו. אבל בכל מקרה, הוא החזיק בי וחיבק אותי חזק, והגוף שלו התרומם לפגוש בגוף שלי בכל פעם שירדתי על הזין הענק שלי, שהיה עכשיו רוטט כולו בתוכי. "אורית שלי...", עמית לחש לי באוזן, מנשק לי ומלטף אותי תוך כדי תנועות משותפות. הדמעות חדלו, אבל פניו היו עדיין עצובות. "אני אוהבת אותך, חמוד שלי..." לחשתי לו. "אני אוהבת אותך, ואני לעולם לא אעזוב אותך... כל זמן שתרצה אותי – אני שלך. לעולם לעולם לעולם....", הבטחתי לו. "אל תהיה עצוב... אני אהיה איתך תמיד. אל תהיה עצוב, אהוב שלי..."

ואז זה קרה. זו לא היתה אורגזמה כמו דינמיט בהרי הרוקי. זו לא היתה הגמירה החזקה ביותר שהיתה לנו יחד. אבל זה היה הפורקן הנפשי העמוק ביותר שאני זוכרת עד אותו יום. הזרע של עמית נורה בחוזקה לתוך הרחם שלי, עמוק עמוק, והתחושה היתה שהוא הופך להיות חלק ממני ואני חלק ממנו. הרגשתי את גלי האורגזמה עוברים ביננו, אבל הם היו יותר מעוד גמירה; הם היו זרמים של אהבה עמוקה מאוד, שכנראה שרק המוסיקה ברקע יכולה להביע. מילים לא יכלו לתאר את מה שהרגשנו.

* * *

הרבה מאוד סקס מטורף חווינו עמית ואני במשך השנים שאנחנו ביחד, ואני יודעת שאנו נמשיך לחקור את נפלאות המיניות שלנו ולחוות ריגושים רבים. אבל שום דבר לא מתקרב לעומק הרגשות והעונג שיש לנו מהתעלסות אינטימית, רומנטית, חושנית, כזו שאנו עושים אחרי שעמית היה ליד הפסנתר, או כשמוסיקה של באך משרה עלינו תחושות של אהבת-נצח.