את הסיפור הזה כתבה מירב, ואני – עמית – ערכתי אותו.

* * *

אורית סיפרה על איך שנפגשנו בעקבות תאונת האופנוע של יריב. וכמו שהיא תיארה, יצאנו לקפה ולאכול יחד כמה פעמים, לפני שאורית ועמית הזמינו אותנו אליהם הבית לארוחת ערב. היה איזו שהיא פורמליות בהתנהגות שלהם, משהו מאוד מכובד, וזה סיקרן אותי מאוד. אורית לא הסתפקה בכך שהתקשרה אלי כדי להזמין אותנו, היא גם שלחה הזמנה 'רישמית' באי-מייל, מעוצבת בעיטורי פרחים ובדפוס מקסים: "אורית ועמית ישמחו לקבל את פניכם ולארח אתכם לארוחת ערב. קוקטייל בשעה 19:30, סעודה בשעה 20:00. נא לדייק. הופעה: פורמלי. החניה זמינה עבורכם. כתובתנו: ___ (הייתם מתים לדעת, נכון?...) מצפים לראותם, בברכה."

"אף פעם לא קבלנו הזמנה כזאת", אמרתי ליריב, שבחן את המייל הזה בתשומת לב.
"מסכים איתך. מעניין אותי לדעת מה זה "הופעה: פורמלי". אני מניח שזה קשור ללבוש, ושלא רצוי לבוא בג'ינס."
"אברר במה מדובר".

למחרת התקשרתי אל אורית. "הזמנה יפה, אבל מאוד פורמלית", אמרתי לה, ולא בביקורת. "אני יודעת", ענתה. "ארוחות הערב שלנו פורמליות. וגם מהודרות. אנחנו לא יושבים אל השולחן בטי-שירט ו-shorts, או כפכפים וכדומה. שימלת-ערב לאשה ונעלי עקב, חליפה ועניבה לגבר. חליפה ועניבה זה אומר חולצה לבנה עם כפתורים, חליפה נורמלית ולא של 'ערסים', סליחה על הביטוי, נעליים שחורות, גילוח והופעה מסודרת ויפה ככל האפשר".

"זה נשמע קצת מפחיד..." הרהרתי בקול.
"למה זה מפחיד? אני לא מבינה", ענתה אורית.
"כי זה נשמע... מפחיד" צחקתי.
"אין לכם ממה לפחד. בסך הכל מדובר על בגדים, לא על הוצאה להורג..."
"את בטוחה? מעניבות אפשר להיחנק..."
"רק אם הכפתור העליון של החולצה לוחץ מדי", הסבירה לי אורית בשיא הרצינות. "ואם זה כך, אז החולצה לא מתאימה ללובש אותה, וצריך למצוא משהו שתפור יותר טוב..."
לא הייתי בטוחה שמה שיש לנו בבית מספיק טוב לסטנדרטים של אורית, אז לקחתי את יריב ויצאנו למסע קניות שהיה משעשע ומהנה מאוד. אולי אספר על זה בפעם אחרת.

* * *

היו לי פרפרים בבטן כאשר יצאנו ונסענו אל הבית של אורית ועמית. זה לא שהם לא היו סופר-נחמדים איתנו עד עכשיו; פשוט... כל העניין הזה של ארוחת ערב 'רישמתי' היה זר לנו. כמו הרבה צעירים וצעירות, אנחנו יושבים לאכול ארוחת ערב בבגדי הבית הנוחים שלנו, ולא טורחים 'להתלבש' במיוחד כאילו מדובר באיזה אירוע חגיגי. לכן לא ידענו למה לצפות, וככל שהתקרנו יותר ויותר אל היעד, יותר ויותר השתוללו הפרפרים שבתוכי. "נסי להירגע", ניסה יריב להשקיט את הסערה שבי. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?... אם משהו לא יתאים לנו, נקום ונלך..."
יריב צדק, אבל לא רציתי שזה יקרה. כבר אז חשתי משיכה מיוחדת אל אורית, ומאוד רציתי להתקרב אליה. כל זאת, מבלי בכלל לשקול את האפשרות של סקס ביננו. פשוט ברמה האישית, אורית סיקרנה אותי מאוד. לכן קיוויתי שאירוע אליו אנו באים יהיה ערב מוצלח.

עצרנו בכתובת שנשלחה לנו, שהיתה בית אחוזה ענק שחומת אבן סביבו. יריב צילצל באינטרקום של החניה, ועל המסך הופיעו פנים שלא הכרנו. "ערב טוב", אמר האיש בנימוס. "ערב טוב. אנחנו יריב XXX ומירב XXX והוזמנו לארוחה." השער נפתח, ויריב נהג בזהירות פנימה, יורד את החניון ומדמים את המנוע ליד מרצדס ענקית. לפני שהספקנו לזוז, נפתחה הדלת שלי ובחור בחליפה הזמין אותי לצאת מן הרכב. "ערב טוב", אמר בקול רך ומנומס. "אורית ועמית ממתינים לכם בפואייה." והוא הוביל אותנו במעלה גרם המדרגות.

דלת עץ מגולפת וכבידה נפתחה בפנינו, ואורית ועמית עמדו מעברה השני, מחייכים אלינו בחום. "ערב טוב! ברוכים הבאים!" אמרו כמעט בקול אחד. עמית הגיש את ידו ליריב ללחיצה איתנה, ואורית חיבקה ונישקה אותי על לחיי. שניהם נראו כאילו... כאילו יצאו מהסרטים או מאיזה ז'ורנל אופנה יוקרתי. עמית לבש חליפה שחורה, רכה מאוד, מחוייטת ויושבת עליו הכי יפה שיכול להיות. הוא ענב עניבת כסף מעל חולצה לבנה מבריקה, ששרווליה רכוסים בחפתי זהב. אורית היתה... פשט מדהימה! היא לבשה שמלת ערב שחורה מקטיפה, שהגיעה כמעט עד הרצפה. מעליה עליונית תחרה עדינה, וענק יהלומים סביב לצווארה. שערה היה אסוף על הראש, קשור בסרט לבן. למתניה חגורה לבנה שהדגישה את גיזרתה הדקה, ונעליים שחורות גבוהות השלימו את הקימורים המושלמים במילא. בחיי, מעולם לא ראיתי אנשים כ"כ יפים וכ"כ מהודרים! זה היה כמו... כמו סרט משנות השלושים, אני חושבת. באותו רגע שמחתי מאוד שיצאנו וקנינו בגדים מתאימים, אחרת היינו מרגישים מאוד לא נוח ליד שני אלו... יריב לבש חליפה כחולה כהה עם חולצה לבנה – כמתבקש – ועניבה בצבעי בורדו, ואני לבשתי שמלה לבנה מסאטן ונעליתי נעליים לבנות על עקב חד.

"בואו, הכנסו", הזמין אותנו עמית. הוא כרך זרוע ידידות סביב כתפו של יריב, ואורית לקחה אותי בידה. עברנו מן מהבואה הרחבה אל סלון ענק שיש בו שלש פינות ישיבה שונות, ארון ספרים עתיק ענקי שכל מדפיו עמוסי כתבים, קיר מצופה מראות ווילונות, והרבה תמונות ואומנות משובצים סביב בטוב טעם. אגב מראות... העפתי בהן מבט, סוקרת את כולנו. אני חייבת לומר, שהמראה היה באמת יפה. שני בחורים צעירים וחטובים מלווים בשתי בחורות נאות... זה מה שנשקף אלי מן המראות, וזה היה מרשים מאוד. שם, בסלון הענק, היה גם פסנתר, ההוא שהיה לעמית לפני שאורית קנתה לו את הפסנתר עליו הם סיפרו. ידעתי שעמית מנגן, וקיוויתי שינגן גם עבורנו. מן התקרה נתלו נברשות קריסטל, ואור בהיר אך לא מסנוור השרה אווריה נעימה. מוסיקה שקטה התנגנה ברקע, ומלצרית חיננית הופיעה עם מגש ועליו כוסות שמפניה מהודרות, וכלי כסף עם פירות שונים. "בבקשה", אמרה אורית, נוטלת את המגש ומציעה לנו להתכבד.

חצי השעה הבאה היתה חוויה שכמותה לא היתה לי מעולם. עמית ואורית היו בני שיחה נהדרים, בעלי חוש הומור וברק שיש רק לאנשים שההשכלה והתרבות שלהם עמוקים ביותר. בענווה אמיתית הם לקחו אותנו (לבקשתנו) גם לסיור בבית, והראו לנו את הספריה הגדולה, את חדר האורחים המישני, את החצר והבריכה, את הגינה ואת הפרחים, את חדר הקולנוע וחדר הכושר ואת מפלס הביניים עם חדר האוכל הענק והמטבח שכל אשה חולמת שיהיה לה. עמית נתן לנו להציץ אל חדרי העבודה שלו ושל אורית, והדבר שהכי תפס אותי שם היו אוסף התמונות ההדדיות. אי אפשר היה למצוא שם כמעט שום תמונה שאחד מהם לא מופיע או מופיעה בהן. כנראה שבאמת הם קרובים מאוד זה לזו, חשבתי.

בקומה השניה של הבית הנהדר הזה הצצנו אל חדרי האורחים, חדר הטלויזיה, חדר הכושר, ואל חדר השינה הענק של הזוג שברכזו עמדה המיטה הגדולה ביותר שראיתי מימי. כל חדר השינה הזה הוא למעשה כמו דירה נפרדת בתוך הבית. לא ידעתי שלא יעבור הרבה זמן, ונחווה את הסוויטה הזאת מקרוב... ואת הכל עמית הראה לנו מבלי להשתחצן. אפילו כשיריב אמר "שמע, זה ממש ארמון..." ענה לו עמית: "זה רק קירות וצבע, לא יותר. ואני בטוח שבקרוב גם אתם תגורו בבית כזה". ירדנו אל חדר האוכל, שרצפתו מכוסה בשטיח רך ונעים, קירותיו מצופים פאנלים של עץ בסגנון עתיק, ומגוון תמונות שמן תלויות בו: ספינת מפרשים, ציוק של מגדל אייפל בפאריס, רפרודוקציה של המונה-ליזה, נוף מהרי האלפים, ואפילו של חומת ירושלים ומגדל דוד. על כסאות עץ מרופדים ונוחים להדהים הסבנו אל שולחן שהיה ערוך באמת כמו מתוך סרט אנגלי המתאר את המאה ה-19. כאלו כלי חרסינה וקריסטל וכסף לא ראיתי אף פעם. שני מלצרים הצטרפו אל המלצרית שראינו מקודם, והם הגישו לנו סעודה שהיתה באמת ראויה לעלות על שולחן מלכים.

למרות שהיינו "מעונבים" בהחלט, השיחה היתה לבבית וחופשית. לכן לא יכולתי שלא לתמוה על ענין ה'לבוש הפורמלי'. "אל תבינו אותי לא נכון", אמרתי בין ביס לביס. "כשאני מסתכלת עלינו, זה בהחלט מראה יפה. אבל אף פעם לא שמעתי שאנשים מתלבשים ככה לארוחת ערב. אולי לחתונה... אבל לא כשהם יוצאים לסעוד עם חברים".

"את צודקת, שזו תרבות שהולכת ונעלמת, אם לא נעלמה בכלל", ענה עמית, מתרווח על מושבו. "פעם היתה תרבות של getting dressed for dinner, ואף בן-תרבות לא היה מעיז להכנס אל חדר האוכל בלי פראק tails , חולצה לבנה עם חזית מעומלנת ועניבת פרפר. את זוכרת את הסצנה של ג'אק בסרט 'טיטאניק', כשמולי בראון שואלת אותו אם יש לו מה ללבוש לארוחת הערב אליה הוזמן? כך זה היה פעם. אז אני לא מצפה שאנשים יתלבשו כמו במאה ה-19, אבל אצלנו – בבית של אורית ושלי – אין דבר כזה להגיע אל השולחן לארוחת ערב בפחות מחליפה ושמלת-ערב ראויה. כך אנחנו מכבדים את המעמד ואת עצמנו. לא את האוכל", הבהיר עמית, "אלא את עצמנו. זה טבע האדם, להיות נמשך אחרי דברים יפים. ולא נראה לי שחולצת טי-שרט וכפכפים זה דבר מספיק יפה כדי לגרום לנו להנות להסתכל אחד על השני".

"וכשזה רק אתם שניכם באחרות הערב?" שאל יריב.
"אותו הדבר", ענתה אורית. "מתלבשים בדיוק כך, הכי יפה ומכובד שאפשר. אין דבר כזה, לשבת לסעודה אם לא מתלבשים כראוי".
"אבל לא קורה שאין לכם חשק או כח אחרי יום עבודה להסתדר ככה, רק בשביל ארוחת ערב?" שב ושאל יריב.
"זה קורה לפעמים", אמר עמית, מסמן לאחד המלצרים למלא מחדש את כוסות היין שלנו. "אבל גם אז לא נשב לאכול בתחתונים, וגם לא כאן, בחדר האוכל. אם לא מתחשק לנו להתלבש לסעודה, נשב לנשנש משהו בפינת האוכל של המטבח, או בחצר, או על המרפסת, או בסטודיו שלמטה. אבל בפירוש לא נכנס לכאן 'מסמורטטים'. Off Limit".

אני חייבת להגיד שהקונספציה הזאת היתה חדשה לי. אנחנו יודעים איך ישראלים מזלזלים בכל נושא הלבוש, שמים על עצמם כל סמרטוט שלא יהיה, העיקר שיהיה להם נוח. גם אני חושבת שצריך להיות איזה שהוא גבול לזה. אבל השיטה של אורית ועמית ניראתה לי קצת קשוחה מדי. מה שכן, כמו שכבר כתבתי, אני לא יכולה להכחיש שכאשר הסתכלתי על ארבעתנו – ראיתי את היופי שבתפיסת-העולם של המארחים שלנו.

"ומה קורה בבוקר?" שאלתי. "גם כן מתלבשים לכבוד הארוחה?"
"לא", אמרה אורית. "בבוקר אנחנו הרבה פחות פורמליים. חלוקי בית מספיקים. וגם קורה שאנחנו אוכלים ערומים ליד הבריכה".
האוכל כמעט נתקע בגרוני. לא זה מה שציפיתי לשמוע. זו היתה ההערה המינית הראשונה ששמעתי אי פעם מאורית.
"עירומים...???"
אורית צחקה. "כן. עדיף עירומים מאשר בטי-שרט או בוקסר מכוערים. תראי את עמית... את לא חושבת שהוא נראה נהדר?"
על זה אי אפשר היה להתווכח.
"אנחנו עושים סקס כמעט כל בוקר", המשיכה אורית, ללא צל של מבוכה. "אז לפעמים אנחנו מכרסמים משהו לפני או אחרי. אין טעם להתלבש, אם במילא עוד מעט הכל ירד..."
"הגיוני..." מלמל יריב, מופתע גם הוא.
ראיתי את עמית נותן בנו מבט בוחן. "אתם צריכים לסלוח לאורית. הלשון שלה מאוד משוחררת כאשר היא מדברת עם אנשים שמוצאים חן בעיניה."
"יש הרבה כאלו?" רצה יריב לדעת.
"לא. לומר את האמת, כזוג אתם הראשונים שמוצאים חן בעינינו. ואני לא חושב שיהיו זוגות נוספים".

האמת היא, שלא הייתי מאוד מפותעת. כבר כמה שבועות שיש לי הרגשה שאורית מנסה להתקרב אלי פיזית, ויריב ואני אפילו דברנו על זה. אף פעם לא שקלנו להיות חלק ממערכת של חילופי זוגות, אבל מאז שהכרנו את אורית ועמית הנושא הזה עלה. לא הכחשתי שאני מוצאת את עמית מושך מאוד, ובכלל לא התפלאתי לשמוע מיריב שאורית היפיפיה מעלה בו 'מחשבות'... מאורית אי אפשר להתעלם. יריב היה בלוק של בטון אם אורית לא היתה מעוררת בו משהו מיני...

"סילחו לי רגע", קמה אורית, ועמית קם איתה מתוך כבוד (וגם דבר כזה מעולם לא ראיתי...). "אני רוצה לשחרר את הצוות, כדי שנשאר בפרטיות". בצעדים של נסיכה היא יצאה את חדר האוכל, ועמית התיישב וחייך אלינו. "תרבות הולכת ונעלמה..." אמר ולקח בידו את כוס היין. אורית חזרה כעבור כמה דקות עם מגש של מנות מוס שוקולד וגלידה. "עכשיו אנחנו רק עם עצמנו".

פתאום הלב שלי החליף הילוך, ולחץ הדם שלי קפץ אל שיא של כל הזמנים.

* * *

אני רואה שהסיפור שלי מתארך מאוד, לכן אני מנסה לקצר.

סיימנו את הארוחה ועברנו אל הסלון עם כוסות תה. אורית דברה איתנו בברור על המשיכה שלה אלי ואל יריב, וניהלו שיח פתוח וכן בנושא. ברור היה שהמשיכה היא הדדית, אבל לא ידענו האם העת מתאימה לתחילתו של קשר מיני. "אני לא חושבת שאנחנו בשלים כרגע לחילופי זוגות מלאים, אבל אני מציעה שנעלה אל חדר השינה ונראה מה יקרה", הציעה אורית. הגברים חשבו גם הם כך, אז עלינו אל הקומה השניה והוזמנו אל עולמם הפרטי ביותר של אורית ועמית.

מוסיקה רגועה היתה באוויר, משהו וינאי כנראה. אני לא מאוד בקיאה בקלאסיקה. ריח של בושם נפלא עמד באוויר. האורות היו עמומים. עמית לקח את אורית בזרועותיו, ויחדיו החלו נעים בריקוד אינטימי ואוהב. שפתותיהם נפגשו והם התנשקו בלהט. יריב משך אותי אליו, ובדיוק כמו מארחינו התחלנו לרקוד לאט לצלילים השקטים. חום נפלא התפשט בכל גופי, ונהניתי מאוד מן המגע של יריב. "אתה יודע משהו..." לחשתי לו תוך כדי ריקוד, "אתה גבר כ"כ יפה... אתה נראה נהדר ככה. החליפה הזאת מאוד מתאימה לך". יריב נישק לי על צווארי. "גם את ניראית נהדר", לחש לי בחזרה. "יש משהו בכל העניין הזה של 'להתלבש יפה', אני מוכרח להודות".

לצידנו, אורית שלחה יד ומשכה מעל עמית את העניבה שלו. הז'קט כבר היה על אחת הכורסאות. ממשיכים לרקוד באיטיות, אורית פרמה את החולצה של עמית וחשפה את חזהו השרירי. וואוו... האיש הזה שומר על עצמו מצויין! הוא נראה כמו אליל יווני... והאליל היווני הזה מצא כעת קרס ניסתר בשמלתה של אורית, שיחרר אותו ואת הרוכסן שמתחתיו, והשמלה נשרה עד מותניה של אורית, נעצרת בחגורה. נישמתי נעתקה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את השדיים של אורית, ולא יכולתי שלא להתפעל מהם: גדולים ומלאים וזקופים, ללא שמץ של כפל בתחתיתם. איזה יופי!!!

עמית הרים את אורית ונשא אותה אל המיטה הענקית. שם שיחרר את החגורה, משך את שמלה של אורית ממנה והלאה, והיא נותרה בנעליה הסקסיות ובחוטיני מינימאלי בלבד. עמית עלה עליה, מנשק ומלקק לשדיה בתאווה. אורית לא טמנה את ידיה בצלחת, שולחת אותן אל מכנסיו של עמית ונפטרת מהם מן התחתונים שלו. וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הזין של עמית, שהיה זקור וענק כפי שמעולם לא ראיתי. בני הזוג המדהימים הללו הנתשקו והתעלסו לעינינו, עושים זאת בצורה הטבעית ביותר שאפשר לדמיין. יריב לקח אותי בידי והוביל אותי אל הצד השני של המיטה הענקית. הוא הוריד ממני את השמלה, את החזיה ואת התחתונים, חלץ את נעלי, ואז – בעודי שוכבת עירומה לחלוטין מולו ומול עמית ואורית, הוריד את כל בגדיו ונשכב לצידי, מנשק כל סנטימטר בגופי. הזין שלו היה בזקפה מלאה, עבה ומרשים וחזק כמו שאני אוהבת אותו. תוך כדי שיריב מנשק אותי, הסתכלתי על הזוג שלצידי. כעת היתה לשונו של עמית שקועה בפות של אורית, שהיה רטוב ומבהיק ופתוח כמו פרח שהתעורר אל שמש האביב. לא יכולתי להתיק את עיני מן הזוג המושלם הזה, וליבי שהיה במילא במרוץ אדיר, החסיר פעימה כאשר ראיתי את עמית נצמד אל אורית וחודר אליה עם האיבר העצום שלו. הזין הבלתי-אפשרי הזה נבלע בתוך הכוס של אורית עד הסוף, וגניחות התאווה שלה והעידו על ההנאה עמוקה שהיא חווה.

הפכתי את יריב על גבו ולקחתי את הזין שלו בפה. מצצתי אותו, אך לא לאורך זמן. יריב היה מיוחם, והוא משך אותי כך שעליתי עליו והשתחלתי על הזין שחדר אלי עד הסוף. רכבתי על האיש האהוב שלי, ממשיכה להסתכל על אורית ועמית שהתעלסו לצידנו. ואז שלחה אורית את ידה אלי. הושטתי את ידי ואחזתי באצבעותיה. זה היה המגע המיני הראשון שהיה לי עם אורית, והוא היה מסעיר. כל כך מסעיר, שנתקפתי אורגזמה כעבור שניות ספורות, תוקעת את ציפורני האדומות בידה החיוורת של אורית. יריב הרגיש את גלי הפורקן שלי, ופרק גם הוא את מטען הזרע שלו בתוכי כשמחזהו פורצת אנחה כבידה. אורית חייכה כבמתוך ערפל, ואז נרעדה גם היא באורגזמה משכרת. גם עמית גמר, ממלא את בת הזוג שלו בזרע.

כשאני חושבת על כל זה, אני נזכרת שבאותם רגעים היתה לי הרגשה שהאדמה רועדת תחתי.

* * *

כזה היה הערב הראשון המיוחד שלנו עם אורית ועמית, וזו היתה החוויה שפתחה לנו צוהר לעולם של מין סוער וחוויות רבות, שכולן היו – ואני בטוחה שעוד תהיינה – בלתי נשכחות.